אפרים שמושקביץ'

הכינור הבוכה


תרגום מרוסית: אנטון פפרני


עריכה לשונית: נגה שאולסקי

הגהה: יצחק רפפורט















אפרים שמושקביץ' 

"הכינור הבוכה" רומן 

















ISBN 978-965-92063-0-8


No  כל הזכויות שמורות למחבר

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט או לתרגם את הספר או כל חלק ממנו בכל צורה שהיא ובכל אמצעי שהוא, לרבות הקלטה או אחסון במאגרי מידע, אלא באישור מפורש בכתב מבעל זכויות היוצרים שיינתן מראש.


נדפס בישראל

2013
 









ספר זה מוקדש לזכרם הברוך של הוריי - 
בְּרוניה ויצחק שמושקביץ' ז"ל 








 





בית לוחמי הגטאות GHETTO FIGHTERS' HOUSE

01.07.10
אפרים נכבדי,
תודה רבה לך על השתתפותך ביום העיון שנערך במוזיאון "בית לוחמי הגטאות" ביוני שנת 2010.
חשוב לנו מאוד לראות בין משתתפי הסמינר את האנשים שגורלם קשור קשר בל יינתק בטרגדיית העם היהודי. דווקא אנשים כמוך יכלו לעמוד בפרץ, להתמודד בגאון עם הפורענויות הקשות משׂאת ולשמור על עוז נפשם ואמונתם באדם. 
ספרך הכינור הבוכה, אשר תרמת למוזיאון שלנו בנדיבות לבך, נמסר לספרייה. זהו סיפור חייהם הנוגע ללב של חמשת הדורות במשפחה יהודית גדולה אחת, והוא כתוב באהבה רבה ובגילוי לב. 
המאורעות המתוארים בספר גורמים לקורא להשתתף ברגשות גיבוריו, לשמוח ולבכות יחד אִתם. תולדות המשפחה היהודית, משפחת כץ - הנן אחד מסיפורי הדורות של יהדות אוקראינה, על כל התלאות והאסונות של התקופה ההיא. המוסיקה תופסת מקום עיקרי בחייהם של גיבורי הספר, היא "נשמעת" מִדפּיו וזה יוצר את הרושם כי האנשים אינם מתאכזבים מתקוותם לעתיד טוב יותר. הבה נשמור גם אנו על התקווה הזאת ועל האמונה באדם!

עוד פעם תודה רבה, כל טוב לך.

בכבוד,

אנה קופאייב 
ראש האגף לחקר השואה היהודית 
בשטחה של ברית המועצות
"בית לוחמי הגטאות"    
  
 

הגדת העם היהודי

אודות ספרו של אפרים שמושקביץ' "הכינור הבוכה"

המחבר כתב את הספר הזה במשך כל חייו, וכשהשלים את כתיבתו כתב ידו הלך לאיבוד ושוחזר רק כעבור עשר שנים. רבים לאין ספור היו הקשיים הכרוכים בלידתו של הספר הזה, רבות מספּוֹר וקשות מנשוא היו טרחותיו ותלאותיו של המחבר. 
אך הוא ידע שהספר הזה הוא מפעל חייו, ואילו ספרוֹ - ספר רב מרירות ואור - נכתב גם על כולנו; על גורלנו היהודי הטרגי שאיש לא יוכל להבינו או להסבירו, על חיינו הפגיעים והשבירים שתמיד רובצת עליהם סכנת נפשות, על עקשנותנו, על אמונתנו ותקוותנו, על עמידתנו האיתנה והבלתי מנוצחת. 
לספר הזה יש סוד משלו, שיתגלה לנו בעמוד האחרון, או ליתר דיוק - במשפטו האחרון. 
אך נחזור אל ההתחלה. מה רַבּה השמחה הגלומה בפתיחה הזו. הבוקר בעיר בילה צרקבה שבאוקראינה, שהיהודים היוו בימים ההם את רוב תושביה. כשקראתי אותה לראשונה ראיתי בעיני רוחי את סביי וסבותיי, שגם הם חיו בעיירה דומה בתחום המושב. אמנם סבי, שנולד ברוסיה הלבנה, היה מתקין כירות ולא מוביל מים, אך גם סבתי רבקה הייתה יפה מאוד ומתה בגיל צעיר, ומן הסתם גם במשפחתנו נערכו סעודות משפחתיות כאלו, כשכל בני המשפחה מסבים סביב השולחן הערוך, המכוסה במפה צחורה. מן הסתם גם אברהם ורבקה אהבו את ילדיהם הקטנים.     
אך התמונה הנפלאה הזו, המוצגת בספרו של אפרים שמושקביץ', נקטעת באופן כה אכזרי ואיום - אהרן, אביו של חיים הקטן נרצח לנגד עיניו בידי אנטישמי שיכור. כאן דמעותיי זלגו מאליהן, ומהרגע הזה ועד סוף הספר שבו רגעי האושר המעטים נקטעים לפתע, והשמחה שוב ושוב מתגלה כצער מר ומכאיב, לא היה עוד קץ לאסונות הבלתי-פוסקים הפוקדים את משפחת כץ: הפּרעות והמהפכה הבולשביקית, הטרור הגדול של סטאלין, מלחמת העולם השנייה והמלחמה באפגניסטן.
דמעותיי לא יבשו אף לרגע. 
כל אימת שהספקתי לרחוש אהבה לרחל או לאהרן, לחיים, ליענקלה או לאיגור - והם כבר קיפחו את חייהם. לא קיבל אותם הזמן שבו הם חיו, לא קיבלה אותם ארצם שכה אהבוה ושירתו אותה בנאמנות כזו. 
אלוהים אדירים, שאלתי עד בלי די, למה המחבר כתב סאגה כה טרגית שבה, בכל דור ודור, מישהו מת בטרם עת - עת בדור הסבים, עת בדור ההורים, עת בדור הבנים.
וכאן נגלה הסוד. 
באיזו דרך פלא שאין להשיגה, כשקראתי את העמוד האחרון וסגרתי את הספר הרגשתי לא רק חולשה וכאב, כי אם גם כוח.
הואיל וכל גיבורי הסיפור הזה עמדו איתנים בכל האסונות, ניצבו בגאון על אף כל התלאות והטרדות שנפלו בחלקם, גם בי הושרתה התחושה הזו של עמידה איתנה, התחושה הנחוצה ברגע שאין לנו ברירה, אלא לומר לעצמנו: אנחנו לא ניכנע. 
כיצד הצליח אפרים שמושקביץ' להשרות על קוראיו את הרגש הזה של הגאווה והעמידה בפרץ? 
לדעתי התשובה כאן פשוטה בתכלית, והיא טמונה בסגנונו המלוטש של האמן, אשר בחר ליצירתו לשון פשוטה ושקופה ונימה תמה וגלוית לב שכמוה כוידוי, המדגישה ביתר שאת את המרירות צובטת הלב של הספר.
ועוד ישנו הכינור, אותו הכינור הבוכה המופיע בדפיו הראשונים של הסאגה המשפחתית הזו והמלווה אותה עד סופהּ
הנה אחת הסצנות הראשונות שבהּ שואל חיים הקטן את אביו:  אבא, ואתה יודע  שמהשערות מזנב הסוס עושים הקשתות לכינורות?" וכאילו מה יש בה, בשאלה הזו - אך היא משמשת כמבוא לכל אשר עתיד להתרחש בהמשך. 

יקרה לגיבורי הספר אשר יקרה, הכינור והמוסיקה ילוו אותם לאורך כל חייהם, והם אף פעם לא יתאכזבו מחלומם כי בבוא העת יוכלו להקדיש את עצמם למוסיקה שפעמה בלבם של כל הילדים בכל הדורות. לאורך כל השנים האלו חמישה דורות ברציפות הנעימו במיתרי הכינור, והנגינה הזו הייתה משאת נפשם, בה הם ראו את תקוותם, עד אשר איגור הצעיר, הכנר האחרון במשפחה, הוכה באכזריות וכמעט נרצח בידי החיילים האוזבקים המשרתים איתו ביחידה, והוא שמט את כלי הנגינה האהוב מהבקעים המושחתים שנשארו לאחר קטיעת ידיו, והכינור נפל ונשבר לרסיסים.
ועל קברו של אחיו הבוגר אומר ליוניה הקטן, היורש האחרון של כל הדורות הקודמים...
מה הוא אומר - אני רוצה שתקראו בעצמכם.         

                        רינה לוינזון 

 


הספר הראשון

פרק א'

"הכול נרדם בדְמִי הלַיל.
רק את בקתת היהודים 
חבלי תנומה עוד לא פקדים."
אלכסנדר פושקין 
1

על הגדה יפת הנוף של הנהר הקטן רוֹס, הנושא את זִרמוֹ לדנייפּר הרחב ושופע המים וחצוי שוּניות השחם, המבצבצות כניבי חיית טרף מעל פני המים השוצפים, משׂתרעת עיירה ושמה בּילָה צֶרְקְבָה . בה, דור אחרי דור, התנהלו אט-אט חייהם המדוּדים והחדגוֹניים של תושביה האוקראינים  והיהודים, המהווים את רוב האוכלוסייה. 
ברחוב הראשי התנשאה הכּנסייה הלבנה, שלפי סיפורי התושבים הוותיקים היא זו שנתנה לעיירה את שמה. במרחק של כחמישים מטרים ממנה ניצב בית הכנסת הישן המוקף בגדר עץ. לידו עמד ביתו האיתן של שואב המים אהרן כץ, שבו התגורר עם בני משפחתו: אשתו היפהפייה רחל וארבעת ילדיו. 
בדרך כלל נהג אהרן להקיץ לפנות בוקר עם קריאת התרנגול. מדי יום ביומו הוא היה מתעטף בטלית ומניח תפילין, ולאחר קריאת שמע וברכות הבוקר היה ניגש לתפילת שחרית. בסיימו את התפילה, היה אוכל בחפזה את ארוחת הבוקר, וברָתמו לעגלתו שתי סוסות היה יוצא אל מעיינות הישועה הנמצאים במבואות העיירה. שם היה ממלא את החבית המותקנת על העגלה במים מינרליים, ומחלק אותם לכל התושבים האמידים בעיירתו ובכפרים הסמוכים, בעוברו עם עגלתו בכל בית ובית. 
היה זה יום רגיל של יוני. קרני השמש העולה חדרו מבּעד לווילון והשתקפו בפמוטי הכסף הניצבים בגאון על אדן החלון. הילדים היו בחופשת הקיץ. רחל, בעלת הבית, אישה כחולת-עיניים ותמירה בת שלושים וחמש, בעלת שׂער מתולתל ושָׁחור משְּׁחור, אותה השעה הייתה טורחת במשק ביתה. היא הכינה את הפמוטים לקראת השבת והחלה לערוך את השולחן הסגלגל מעץ אלון המכוסה במפה צחורה, בשלחהּ מעת לעת מבט אל שעון הקיר הגדול. אהרן, גבר גיבּח בן ארבעים, בעל זקן רחב שָׁחור משְּׁחור, נטל את ידיו, בירך את ברכת המוציא והחל בסעודה. כמוהו עשו גם אשתו וילדיו: התאומות הרזות גולדה וטובה'לה ושני הבנים אלי וחיים, שנולדו בהפרש של שנה, שניהם דומים מאוד לאִמם. כפי שנהוג במשפחות יהודיות דתיות, האב והבנים חבשו כיפות והאם כיסתה את ראשה במטפחת. כולם אכלו בשתיקה. ריחות תפוחי אדמה מבושלים, כרוב כבוש, סלט וקציצות מטוגנות מילאו את הטרקלין המרוהט ברָהיטים משובחים. המים כבר רתחו בסמובר הלוהט הניצב בגאון במרכז השולחן. 
"אבא, מתי ניסע לקייב?" הפֵרה גולדה את השתיקה.
"בשבוע הבא, עכשיו זה כבר בטוח. סיכמתי עם דוד ראובן שהוא יעבוד במקומי שבוע אחד. ואילו דוד הרשל קנה לנו כרטיסים לקרקס."
"הידד!" קראו האחיות פה אחד.
"טוב מאוד," אמר חיים בהתלהבות, כשהוא חוכך את ידיו, "אחרי קייב ניסע לאוּמן, שם נוכל לשוחח עם הצדיקים."
נתנה רחל מבט אוהד בבעלה המחייך וחשבה: 'ברוך השם, הכול טוב בביתנו. הרי לְמה יכול האדם לייחל? רק לשלום המשפחה! אהרן הוא בן זוג למופת, וגם ילדינו נחמדים כל כך.'
בתום הארוחה בירכו בני המשפחה את ברכּת המזון שלאחר הסעודה "ואכלת ושׂבעתָּ ובֵרכתָּ את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". קם אהרן מהכיסא ופנה לבנו הצעיר:
"אז מה, חיים, ניסע לעבודה?" בצאתו לעבודה ביום ו' בעת החופש הגדול נהג אהרן לקחת אתו את אחד הילדים. הנסיעה המשותפת עם אבא תמיד גרמה שמחה גדולה לילדיו.
"חבריה, אל תשכחו שהשבת מתרגשת ובאה." הזכיר האב והביט בילדיו בחיבּה. 
"אבא'לה, אנחנו אף פעם לא שוכחים דבר," ענתה טובה'לה הנבונה. 
"אלי, תעשה סדר באורווה."
"בסדר, אבא." 
יצאו אהרן ובנו לחצר, שם כבר עמדה העגלה, רתומה לזוג סוסים. חיים עלה על מושב העגלון ונטל בתנועה מיומנת את המושכות.
"אהרן, אל תרשה לחיים להפליג רחוק מדי כשהוא רוכב על מאשקה."
"אל תדאגי, לא ארשה לו. בואי אליי לרגע," חיבק אהרן את אשתו המחייכת ונשק ברוֹך על לחיָהּ.
הסוסים רהטו בריצה קלה בדרך המוּכּרת בואךָ הנהר.
"בוקר טוב, אהרן נכבדי! יום טוב לך!" בירך אותם לשלום גבר בא בימים שהלך לקראתם. 
"בוקר טוב, פטרוביץ'!" ענה לו אהרן, כשהוא מנפנף בידו. 
כל תושָׁבי העיירה שנקרו בדרכם חלקוּ להם כבוד ובירכום לשלום באדיבוּת. 
כשעגלתם הגיעה לגדת הנהר המכוסה בחלוקי אבנים קפץ אהרן אל הארץ, הוריד מהוָו המוברג מתחת לתחתית העגלה את הדלי שבו מונח צינור גומי עם הברגה בקצהו, חיבר קצה אחד לצינור מתכת המותקן בין שתי אבני גלל גדולות, ואת הקצה השני הושיט לחיים העומד על העגלה. הלה תחב את הצינור לפתח המילוי של החבית.
לאחר שמילא את החבית, הספּיק מוביל המים לספּק את המים לכל הלקוחות: גם לאחוזתה של הרוזנת בְּרָנִיצְקָה, וגם למפעל הממתקים. אחר כך חזר אל הנהר כדי לרחוץ את סוסיו ולנקות את חביתו לקראת יום השבת.   
היה זה יום שרב. השמש הקופחת עמדה במַּרום הרקיע. חיים ישב על גב הסוסה וסירק בתענוג גלוי את רעמתה במסרק ברזל. אהרן עמד לידם, ומי הנהר הגיעו עד ברכיו. ביד אחת הוא החזיק דלי עם מי סבון, וביד השנייה ספוג גדול וגס, עשוי משיפת עץ התרזה, בו הוא רחץ את הסוסה השנייה. 
"אבא, הרוזנת בּרניצקה היא בטח עשׁירה מאוד?" שאל הילד. 
"עשירה, ועוד איך. יש לה אחוזות גם באוקראינה וגם בפולין."
"ויש גם הרבה משרתים?"
"כמובן. אבל היא אישה הגונה. עוזרת גם לעניים."
"אבא, אתה יודע שמותחים את שׂעֲרות זנב הסוס על קשתות הכינורות?"
"אני יודע. זנבהּ של מאשקה ודאי יספיק לקשתות רבות," ענה האב וחייך, "אולי אתה רוצה לשלוח יד במלאכה הזאת?"
"זוהי עבודה קשה. קל וחומר קשה לבנות כינור. קראתי שעוד במאה השבע-עשרה חי באיטליה אמן גדול במלאכת עשיית הכינורות ושמו היה סטרדיבריוס. גם בימינו הכנרים המפורסמים ביותר ומנגנים בכינורות שהוא בנה, וגם כעת אף אחד לא הצליח לבנות כינור טוב יותר מאשר אלו שבנה האיש הזה. לכן כל כינור כזה עולה הון תועפות."
"אתה צודק."    
"אבא, אתה זוכר שהיינו בקונצרט בקייב והיו שם אדון וגברת שניגנו בפסנתר ובכינור?"  
"בוודאי, זוכר גם זוכר."
"מעניין, איך הם הצליחו לנגן את כל היצירות בלי תווי נגינה?"
"הם פשוט שיננו אותן וזכרו את הכול בעל פה."
"קשה להאמין שזה אפשרי." 
"כפי שאתה מסוגל ללמוד בעל פה הרבה שירים, כך גם הנגנים לומדים בעל פה לחנים רבים." 
"אתה מחזֵן בבית הכנסת. יש תפילות רבות ולכל אחת יש לחן מִשלהּ. נכון?"
"לא מדויק, יקירי. את רוב התפילות אנחנו סתם קוראים ברצ'יטטיב. רק בשבתות ובחגים ישנן תפילות מיוחדות שלכל אחת מהן יש לחן מִשלהּ."
"זאת אומרת, יש לך זיכרון טוב." 
"בינתיים איני מתלונן," אמר מוביל המים, "אבל הזמרים בבית האופרה שרים במשך כמה שעות רצופות, וגם הם לא משתמשים בתווי נגינה." והוא קרץ לבנו והוסיף בבדיחות הדעת, "כשתהיה מוסיקאי מקצועי, גם אתה תשיר ללא תווי נגינה ותנגן בכינור בקשת שתעשה מזנבהּ של מאשקה." 
בעודו רוחץ בקפידה את הסוסה, ראה אהרן בחור גברתן יוצא מבּין השיחים - וס'קה השיכור, כפי שכּינוהו כל היהודים בעיירה. הלה בקושי עמד על רגליו והתנדנד כמו דוב שאיבד את שיווי המשקל. הוא היה לבוש בחולצה דהויה עם כפתורים פרומים, תחובה עד מחצית אורכה במכנסיים קרועים. וס'קה דידה עוד כמה מטרים והתיישב בכבדוּת על החול, כשנחלי זיעה ניגרים מפניו התפוחות. הטיפוס הזה, שהיה ראוי בהחלט לכינוי שקיבל, התגורר בבית אחד עם אמו החולה ואחותו הצעירה, והתפרנס מעבודות שיפוצים מזדמנות בבתי התושבים העשירים. בזמנו שיפּץ גם את הבית הבנוי לתפארת של שכנו, אהרן כץ. וס'קה ואמו רחשו למוביל המים כבוד מיוחד, מאחר שלעתים קרובות הוא שָׂכר את וס'קה לעבודות שפִּרנסו את כל המשפחה, ולפעמים אפילו הלווה להם כסף. כל תושב שרצה לשכור את וס'קה לעבודה כלשהי תמיד בא אליו כמה שיותר מוקדם בבוקר, כל עוד הוא פיכּח. 
"שמע אהרן, תן לי שלושה רובלים," המהם השתיין, כשהוא מנגב בחולצתו את פניו שטופות הזיעה.
"בשביל מה אתה צריך את הכסף, וס'קה?" שאל מוביל המים, שלא לקח את דבריו ברצינות. 
"אם ביקשתי, אז יש לי צורך!" צרח השיכור, עיווה את פרצופו והתעטש כמה פעמים. 
האב והבן פרצו בצחוק. 
"שמעת מה אמרתי, אהרן? תן לי שלושה רובלים!" שאג וס'קה, כשהוא נועץ מבט באהרן ובחיים הקטן כמו חיה משחרת לטרף. 
"אין לי עכשיו כסף. כל הכסף בבית." ענה אהרן בחשש.
"אני אומר לך, תביא את הכסף. תמיד יש לך. אחרת אני..." הוא קם ועשה צעד אחד לכיווּן מוביל המים ובנו הקטן. 
"תבוא אליי הביתה בערב, אז אתן לך את הכסף."
"אני צריך עכשיו!"
אהרן המשיך לרחוץ את סוסתו, כשהוא מציץ בזווית העין אל וס'קה המדובלל העומד בתנוחה מאיימת, רגליו מפוּשׂקות לרווחה. פניו המעוּותים של השתיין לבשו ארשׁת מרושעת שהיה בה כדי להטיל אימה. אמנם הבחור הזה היה בדרך כלל נוח לבריות, אך הפעם עיניו היו כזגוגית אטומה, מבטו קפא ונראה שהוא מנסה להפנט את בן שיחו. 
'מה קרה לו היום?' חשב אהרן, 'איזה דיבוק נכנס בו?'
"נוּ-וּ-וּ?" געה וס'קה כמו שור, ולא סגר את פיו, כאילו רצה לבלוע את האיש שמולו.
רעד עבר בגופו של היהודי. 
"חי אלוהים, וס'קה, אין לי כסף. ניסע עכשיו אליי הביתה, אתן לך כמה שאתה צריך."
"אל תשקר, יהודון! תן לי את הכסף, ולא - אטביע אותך בנהר!" אִיים וס'קה ודידה לעברו של אהרן. 
"מה יש לך, וסיה, השתגעת?" צעק מוביל המים המבוהל והסתתר מאחורי הסוסה. 
"עכשיו אתה תחטוף, יהודון מטונף!" צרח השתיין אחוז העוועים, פסע כמה צעדים, נעמד ליד אהרן, ובתפסו את ידו משכוֹ אליו. 
"מה אתה עושה, וסיה? תמיד הלוויתי כסף גם לך וגם לאמך. למה אתה עושה את זה?"
"אז אתה נותן כסף או לא?" שאג וס'קה בעמדו במי מותניים, כשהוא מנדנד בראשו כשור זועם וידיו האיתנות חובקות את מוביל המים במלוא הכוח. 
"עזוב אותי, שחרר! אל תיגע, אל תפגע בי!" התחנן אהרן, כשהוא כמעט נחנק מהכאב. 
מירר חיים בבכי וצעק:
"וס'קה, עזוֹב את אבי! שחרר אותו, בהמה שיכורה!" 
אך וס'קה משך את הילד ביד אחת, הוריד אותו מהסוסה, השליך אותו כמו כלבלב על הגדה החולית והחל לטבול את ראשו של אהרן במים. מוביל המים אחז בחָזקה בצווארו של השתיין, אך ללא הועיל. 
חיים - אם כי תוך כדי נפילה על הגדה בּרכּוֹ הוטחה בחול - התגבּר על הכאב ויצא בריצה אל הדרך, כשהוא דומע ומביט לאחור כל מספר שניות, רואה את ייסורי אביו. 
"אנשים טובים, הַצילו!"
אישה אחת יצאה מהבקתה העומדת בקִרבת הדרך.
"מה קרה?"
"וס'קה השיכור הורג את אבי!"
"סְטֶפָּן! סטפן!" צעקה האישה "וס'קה השיכור הורג את אהרן מוביל המים!"
בעלה הגיח מביתו החוצה:
"איפה הם?"
"על הגדה."
הרים סטפן את המקל המוטל על האדמה ורץ יחד עם אשתו לכיווּן הנהר, וחיים השׂתרך אחריהם בצעדים צולעים ומתנדנדים. כשהוא הגיע לגדה, עמדה שם אותה האישה, בעלה ושתי סוסות. לא אהרן ולא וס'קה כבר לא היו שם. 
"סלח לי, ילד, שכחתי: איך קוראים לך?"
"חיים," ענה הילד, כשהוא מוחה דמעות.
"וס'קה היה שיכור?"
"כלוט! הוא בקושי עמד על הרגליים."
"איזו בהמה! השתכּר כבר על הבוקר."
סטפן קפץ למים, צלל, אך כעבור שעה קלה עלה חזרה מעל פני המים ושחה לכיווּן הגדה.
"נו מה?" שאלה אשתו.
"מה, מה! או שׁאַת לא יודעת בעצמך איזו עומק יש פה? ונוסף על כך, כל הקרקעית מכוסה אצות, אי אפשר לראות כלום! יש שקעים בקרקעית ומערבולות. מה יש לומר! אי אפשר למצוא ערבות במים," אמר הכפרי וירק - אקח משוטים ואשוט רחוק יותר, אל קְני הסוּף." 
הוא רץ במהירות הביתה, הביא משוטים, הוריד למים את הסירה השטוחה שהייתה מונחת על החול בקרבת מקום וחתר לאמצע הנהר. רבץ האיש על דופן הסירה והחל לפשפּש במשוט בקנֵי הסוּף, האצות ועלי הנוּפר, כשהוא מתבונן בקרקעית הנהר מבַּעד למים הצלולים. 
לאחר חיפושי שווא שנמשכו שעה תמימה חזר סטפן לגדה, שם ישבו אשתו וחיים הבוכה.  
2
כעבור שבועיים גופתו של אהרן כץ התגלתה באקראי בידי ילדים מהכפר הסמוך שבאו לדוג במי מנוחות בין קְני הסוף. לשם סחף אותה הזרם התת-מימי. 
מעל בית העלמין נישא קולהּ קורע-הלב של תפילת האשכבה. רחל מוכת הצער ביכתה על בעלה על פי הקבר הטרי, כשהיא מוקפת בילדיה המחבקים אותה בבכי מר. לידם עמד הרשל, אחיו הבוגר של אהרן אשר בא לאשכבת אחיו מקייב - גבר רם קומה בחליפה שחורה - ופניו נפלו מאוד מרוב צער. הגיעו גם עשרה גברים שנהגו להתפלל בבית הכנסת הישן שאהרן שימש בו כחזן בשבתות ובחגים. בתום תפילת האשכבה הוציא הרשל את הארנק והושיט שטר כסף לזקן שקרא אותה. הלה נד בראשו.
"תהיה זו מצווה גדולה עבורי, אם אעשה מעשה טוב כלשהו למען הצדיק הזה." נאנח הזקן. הוא קמץ את שפתיו, מחה את עיניו מלאות הדמעות והוסיף: "קח סידור, הרשל. אמור קדיש," והושיט לו את סידור התפילה הבלוי. האיש הכיר את אהרן עוד כשהלה היה ילד ובא לבית הכנסת עם אביו ואחיו הגדול. 
הרשל אמר קדיש, ודמעות עמדו בעיניו. 
"אהרן! אחי היקר מכול! בי נשבעתי שעד סוף ימיי לא אפקיר את משפחתך. ילדיך יהיו בעיניי כילדיי. אדאג להם, למען יסתדרו בחיים. בלִבנו אתה תחיה לנֶצח." הניחו הגברים בשתיקה קודרת את האבנים על הקבר, והלכו.
רחל אחזה את ידי בנותיה הקטנות ופנתה לצאת מהמקום, כשהיא בקושי מרימה את רגליה. הרשל פסע מעט אחריה, בהצמידו אליו את שני אחייניו. בשוּבם הביתה התפזרו הילדים המיוסרים מרוב צער בחדריהם ונרדמו במהרה. 
"אוי הרשל, איך נחיה עכשיו ללא אהרן? הרי בשבילנו הוא היה הכול!" מיררה רחל בבכי. 
"אני יודע, אבל אַת חייבת להמשיך לחיות. יש לך ארבעה ילדים."
"אבוי, איני רוצה לחיות בלעדיו! איני רוצה!" הסתירה את עיניה בכפות ידיה. 
"אני אעזור לכם. אשלח כסף מדי חודש ואספּק בגדים ונעליים לילדים."
שניהם השתתקו, הצער קרע את לבבותיהם. האלמנה בכתה בלי הרף, כשהיא מסתירה את פיה בכף ידה, לבל תעיר את ילדיה. 
"רחל, חוסי על עצמֵך למען ילדייך," ביקש הרשל, והושיט לה כוס עם טיפות ולריאנה, "קחי תרופה. בבקשה." 
"לא צריך, בין כה וכה שום תרופה לא תועיל לי."
השעה הייתה כבר אחרי חצות. רחל קמה מהספה:
"תשתה תה, הרשל?" הציעה. 
"תודה, אני לא רוצה."
"אולי תשתה חלב?"
"כן, תודה."
רחל יצאה מהטרקלין וחזרה עם ספל חלב גדול ותופינים. 
"תאכל, הרשל."
"ואת?"
"שתיתי קצת חלב."
"יש לי הצעה אחת שאולי תועיל לך..." אמר הרשל, וקטע את דבריו בחיישנות, " אך איני יודע מה תגידי עליה," מבטו הביישני העיד כאלף עדים שאינו אוזר עוז כדי להשלים את המשפט. אך לבסוף הוא השתלט על עצמו והמשיך בקול מהוסס: "בקיצור, יהיה לך קשה לבד עם ארבעה ילדים, אולי אקח מישהו מהם לביתי." 
"לא! לא אוותר על אף אחד מהם!" פרצה רחל בבכי. היא התייפּחה, וכל גופהּ רעד. 
"רחלי, יקירתי, הירגעי בבקשה, אני מבקש מאוד. הרי אני לא זָר לך, וגם איני לוקח את הילד לצמיתוּת. זה רק לטובתו, וגם לך יהיה קל יותר. אם תרצי, אוּכל לקחת את חיים או את אלי. תאמיני לי שזה יהיה לטובתכם. אנחנו נבקר אתכם לעתים קרובות," ניסה הרשל לשכנע את גיסתו, בהניחו את ידו על כתפה הרועדת כמו בעווית. 
"אולי אתה צודק, תודה לך," ענתה רחל לאחר שתיקה ממושכת ומעיקה, "אם החלטתָּ אְת מה שהחלטת, אז קח בבקשה את חיים. הוא ילד נבון ותלמיד שקדן. הוא נוח לבריות ולא יהיו לך בעיות אִתו. ואני אֶשאר עם הבנות ועם אלי, הוא כבר גדול ויוכל לעזור במשק הבית." 
"אני מסכים אִתך. הכול יהיה טוב."
"לך, הרשל, לפחות תישן קצת. הִצעתי לך מיטה בחדרם של הבנים. עוד מעט אצטרך לצאת לחלוב את הפרה."
בלב כבד יצאה האלמנה בבוקר כדי ללווֹת את הרשל וחיים עד הפונדק הקרוב. לראשונה בחייה היא נפרדה מילדהּ. נדמה היה לה שמישהו כרת מחצית מלִבה. 
שלישיית הסוסים דהרה במהירות ברחוב הראשי של בילה צרקבה, שמרצפותיו נשחקו מרוב גלגלי העגלות ורגלי האנשים שעברו בו. חיים הוציא את ראשו מחלון הכרכרה. אמו, אחִיו ואחיותיו נופפו לו בידיהם, והוא הביט בתוּגה לעבר יקיריו המתרחקים ממנו יותר ויותר. ככל שהתרחק מבית הוריו, כך הלכה והכבּידה העצבות המקננת בנפשו. הילד ריחם על אמו החולה, על אחיותיו הקטנות ועל אחִיו הגדול, שעל כתפיו תיפולנה כעת כל הדאגות לשלום הבית. 
'אבל למה אימא שלחה אותי לקייב? אילו הייתי נשאר אִתם, אני ואלי היינו עובדים לפי התור, אבל מה יהיה עכשיו?' חשב חיים, 'למה אימא עשתה את זה?'
הרשל, שישב לידו, הביט באחיינו במבט מלא רחמים.
"הכול יהיה טוב," קרץ לו דודו, הניח את ידו על כתפו וחייך חיוך עצוב. חיים נד בראשו.
'אני אוהב את הדוד הרשל. הוא כל כך טוב לב.' הוא נזכר כיצד משפחתו התארחה בביתו של הדוד הרשל בקייב, קרוביהם קיבלו את פניהם באהדה והוא ואלי שיחקו עם בני דודו בצעצועים חדשים שלא ניתן היה להשיגם בעיירה בילה צרקבה. 'כל זה היה עוד כשאבא היה בחיים,' חשב הילד. כעת הוא נסע לקייב בחוסר-רצון, אך לא רצה להתווכח עם אמו, מכיוון שידע כי לִבה חלש ואסור לה להתעצבן. 

הפעם הכול היה אחרת. בבואו עם דודו לקייב, לא התקבל חיים באהדה. אשתו של הרשל אפילו לא יצאה אליו מחדרה, גם בני דודו קיבלו את פניו בצינה. 
"הנה חדרךָ, יקירי, תרגיש כמו בבית," אמר דודו. הם נכנסו לחדר קטן בקומה העליונה של הבית, אשר משפחתו של הדוד הרשל התגוררה בו מזה שש שנים, "הנה ארון, שים פֹּה את חפציך, וכאן הספה ושולחן הכתיבה, פה יש כוננית ספרים וכאן - עציצי פרחים שאתה צריך להשקות, בסדר?"
"בסדר." 
"ליד החדר שלך נמצאים חדריהם של מנדל ונחום. אני חושב, יקיריי, שאתם תתיידדו. נכון, בניי היקרים?" פנה הרשל לבניו העומדים בפתח. הבן הבכור היה בן שש-עשרה, והבן הצעיר היה בן גילו של חיים. שני האחים החליפו מבטים וגיחכו. 
"זהו, חבריָה, בואו נֹאכל. מן הסתם, אימא כבר ערכה שולחן," הם ירדו לקומת הקרקע, "בוא חיים, נשטוף ידיים אחרי הנסיעה."
הרשל והנערים נכנסו לחדר האוכל. השולחן לא היה ערוך, ואשתו אפילו לא מצאה לנכון לצאת מחדרה.
"מנדל, תַּראה לחיים את חדר הספרייה, הרי הוא עוד לא ביקר אצלנו אחרי השיפוצים." אמר בעל הבית המאוכזב, ונכנס לחדר השינה המפואר. אשתו ישבה ליד המראה. "מוּסְיָה, למה לא ערכת שולחן? אנחנו רעבים אחרי הנסיעה!" שאל האיש, כשהוא מרים את קולו בזעף.
"מה יש, בוער משהו?" רטנה אשתו בקול נרגן. 
"כן, בוער גם בוער!" 
"למה מה, הבן שלך רעב?"
"כן, וגם אני! בואי נלך למטבח!"
מלוּוה במבטיהם הלגלגניים של בעלת הבית ובני דודו, בירך חיים את ברכת המוציא והחל לאכול בתיאבון רב. כולם אכלו בשתיקה. תכף ומיד חש הילד את המתיחוּת השׂוררת מסביבו והבחין במבטים הארסיים הנעוצים בו. התיאבון אבד בן-רגע. 
"תראו, חבריָה," הפֵר הרשל את השתיקה, "אתם תתחברו במהרה. אין לכם קרובי משפחה אחרים." 
"אבא, בעוד שבוע ברוך ייסע עם הוריו לאודסה," אמר הבן הבכור, "ואנחנו לא ניסע לשום מקום?"
"השנה לא," ענה האב בהזעיפוֹ את פניו.
"אביו של ברוך אומר שמי שהתייתם מאביו או מאִמו, אסור לא לנסוע לשום מקום במשך שנה שלמה." 
"מה זה משנה מה הוא מקשקש, הטמבּל הזה. המוח שלו התכסה בשומן. שיִרזֶה קודם כול, אז יהיה לו סיכוי להחכּים." 
הבן הצעיר נחום פרץ בצחוק. על פניו הדשנוֹת ניגרו נחלי זיעה.
"מה יש לך!" רטן אחיו בזעף ותקע אגרוף בבטנו. 
"נכון, גם לברוך-בור'קה  שלך יש מוח של חזרזיר."
"תראו מי שמדבר, אפשר לחשוב שאתה גל עצמות."
"די, תירגעו! אל תתלהבו יותר מדיי! מה אתם מפטפּטים, עדיף שהייתם אוכלים בשקט!" אמרה האם בטון נרגז ויצאה מחדר האוכל. בשובהּ אל השולחן, הביאה עוגה וסיר מלא לפתן. מזגה את הלפתן לספלים וחתכה את העוגה. הרשל הניח שתי חתיכות עוגה על צלחת והציע אותה לחיים יחד עם ספל לפתן. 
"תודה רבה," הודה לו הילד.
"בתיאבון, יקירי, שיהיה לך לבריאות."
"מה, אתה חושש שאחסיר משהו מהאחיין היקר שלך?" עקצה אותו מוּסְיָה, ואילו בניה הביטו בחיים ורק חייכו בלעג. 
"מה יש לכם, טיפשותכם פורצת החוצה?" הרים הרשל את קולו, "מוּסְיָה, גברת שפירא לא חיפשה אותי?"
"לא. עדיין לא נמאס לך ממנה?"
"אף פעם לא נמאס לי מהלקוחות שלי. אפשר להבין לנפשה - היא מחפשת שידוך טוב לבתהּ. מה רע בכך?"
"ליפהפייה כזאת צריך להזמין חתן מחוץ לארץ," לעגה מוּסְיָה.
"לכל סחורה יש סוחר. ראשית, היא אמנם לא יפהפייה, אך היא בחורה נבונה מאוד ומשׂכּילה, וגם זה פרט חשוב. שנית, זה לא עניין של יופי, זה עניין של מזל."  
"זה נכון, מה שאבא אמר," התערב מנדל, "הנה, אשתו של מנהל הגימנסיה שלנו מכוערת כמו כל הקופים שבעולם, ואילו הוא - אדם נאה ועשיר. למישהו יש יותר מזל משכל, ועל הגברת הזאת אפשר להגיד שיש לה יותר מזל מיופי."
"תראו אותו, גם הוא חכם מאין כמוהו!" אמר הרשל, "עדיף שהיית יושב קצת על מטלת הבית במתמטיקה שהמורה נתן לך לחופשת הקיץ."
"גם כך אני דוגר," רטן הבן.
"דוגר? תמיד אתה אומר שאתה דוגר על הלימודים, אבל התוצאות ידועות לנו היטב!"
"לא, לא!" לימדה האֵם זכות על בנה, "הוא לומד בבוקר." 
"ומה אתמול?"
"גם אתמול," נאנח מנדל.
"אל תשקר, אתמול אפילו לא לקחת את הספר בידיים," העיר נחום בקול עוקצני.
"לא נכון, למדתי כשישנתָּ אחרי הצהריים." השיב לו אחיו בזעף.
"תודה רבה," הודה מנדל, לאחר ששתה את הלפתן ואכל את העוגה.
"לבריאות," חייך הרשל.
חרש חרש בירך חיים את ברכת המזון. בני דודו פרצו בצחוק, גם אִמם צחקה אִתם. הזעיף חיים את פניו, נשך את שפתיו בעלבון, בעיניו נצצו דמעות. 
"על מה אתם צוחקים, טמבלים? כולם חייבים לברך על המזון גם לפני הארוחה וגם אחריה," הוכיח אותם האב. התנהגות אשתו ובניו הלבּינה את פניו.
"די! נמאס לי! לכו לחדריכם, תעשו משהו!" נזפה בהם מוּסְיָה הבנים. יצאו מן המטבח ופנו איש איש לחדרו. "אתה יודע מה, הרשל? דוּנְיָה הטיפשה שלנו לא באה זה כבר שבוע."
"אולי היא חולה?"
"אני לא חושבת. קרוב לוודאי שהשִׁקצה הזאת לא זקוקה לכסף. אין לי כבר כוח."
"אז תרתמי את הבטלנים שלך לניקיונות, דווקא עכשיו הם בחופש." אמר בעלה בקול נרגז. 
"אנחנו צריכים לשכור מישהי אחרת, בזמן האחרון היא לא עבדה טוב."
"כל הזמן שיבּחתְּ אותה, וכעת היא רעה בעינייך?"
"מה אכפת לךָ? בין כה וכה כל היום אתה לא נמצא בבית. לא חבל לך עליי? אני עובדת כמו אוגר בגלגל," אמרה אשתו בקול נעלב. 
"חבל עלייך. תשׂכרי משרתת אחרת. אבל כשדוּנְיָה תחזור, היא תעבוד אצלנו שוב!"
"אף אחת לא תרצה לעבוד אצלך!"
"אז תנקי לבד."
"הרי לכם בן זוג מסור. אתה אוהב שהכול יהיה נקי ומגוהץ." הפטירה לעברו מוּסְיָה.
"למה לא? זהו טיב העבודה שלי. אני מתעסק עם אנשים אינטליגנטיים, לכן עליי להיראות בהתאם. זהו! אני הולך לחדרי!" 
קם הרשל ממקומו וניגש לחדר העבודה שלו. מאז האסון שפּקד אותו, לאחר ששָׁכל את אחיו הצעיר, הוא רצה להתבודד, להישאר ביחידוּת עם רגשותיו. הוא נעל את הדלת, ישב על הספה, כיסה את עיניו בכפות ידיו ופרץ בבכי. "מה חָטָא ומה פָּשע אהרן שלי? למה הוא נרצח? מה חטא ומה פָּשע?" הזיכרון החזיר אותו לעבר הרחוק, בעיני רוחו הוא ראה את התמונות המזוויעות של הפוגרום, כשהפורעים רצחו את כל בני משפחתם: אביהם, אִמם ושתי אחיותיהם הגדולות. הוא, שהיה אז ילד בן שמונה, הצליח להימלט ולהסתתר בלול תרנגולות, כשהוא אוחז בידו של אחִיו הקטן. שני הילדים נקלטו במשפחותיהם של קרובים שונים - אחד במשפחה זו, אחד במשפחה אחרת - עד שהרשל, עוד בהיותו נער, החל להתפרנס ולפרנס את אחִיו. הם ירשו בית, עגלה עם זוג סוסים וחבית-עץ גדולה למים. אביהם היה מוביל מים ובניו הלכו בעקבותיו, ירשו את משלח ידו. הזמן חלף, האחים החלו להשׂתכר טוב למדיי. כל הקרובים והמכרים רחשו כבוד להרשל שהקדים להתבגר. מימי ילדותו הוא היה תלמיד מצטיין ב"חדר", חוש השמיעה שלו היה מפותח מאוד, ובשבתות ובחגים הוא תמיד שר את שירי העם היהודיים יחד עם אביו, אשר שימש בבית הכנסת כחזן. אך היה להרשל תחבּיב אחד, שנראה משונה לבני גילו - תחבּיב שליָמים נעשה משלח ידו - הוא שימש כשדכן. הרשל זכה להצלחה במקצוע היוקרתי הזה, אשר נוסף ליוקרה הכניס גם רווחים הגונים. הוא שידך את אחיו אהרן עם רחל - נערה יפהפייה מהעיירה הסמוכה. לאחר נישואיהם עקר הרשל לקייב, שם הוא קיווה לרקום קשרים כדי להיעשות שדכן מקצועי, בדומה לדודו המנוח.
בבואו לקייב, התאכסן הרשל בבית דודו האמיד - אחיה של אמו המנוֹחה - אשר שלושים שנה קודם לכן עזב את בילה צרקבה ועקר לקייב כשבכיסו סכום כסף הגון, כדי לפתח את עסקיו בעיר הגדולה. תחילה הוא קנה לו סנדלרייה. העסק החל לשגשג. אחר כך קנה חנות נעליים באחד הפרברים, ואחר כך - ברחוב פוּנְדָקֶלייֶבסקָה  שבמרכז העיר. 
הדוד שמח מאוד לְבּוֹא אחיינו ומצא לו עבודה של שוֹלְיָה בבית החרושת של ידידו. הרשל, אשר מטבעוֹ היה נוח לבריות, קָשר לו קשרים, הכיר אנשים חדשים והחל לעסוק בשדכנות. שמו הלך לפניו. הודות לשידוך מוצלח של בת מעסיקו - בחורה נבונה, אך לא יפה - עם בחור יפהפה ועשיר אשר אביו היה בעל מפעל הממתקים בעיירה בילה צרקבה, הוא זכה לפרסום רב ולשכר הגון מהוריהם העשירים של בני הזוג הצעירים. 
בקבלו שכר הולם - סכום ממש מפתה - ייסד השדכן הממולח משרד קטן במרכזה של שכונת פּוֹדוֹל  שנחשבה אז לשכונה היהודית של העיר. שם הוא הרגיש כמו דג במים, ושמו של השדכן המשגשג הלך לפניו בקֶרב בני הקהילה. רק בזכותו המזל האיר פנים ללקוחותיו - אפילו לבחורים לא ממש עשירים ולבחורות לא ממש יפות - והם מצאו את אושרם. לאחר שהצליח לחתן את בניהם של מספר אֵילי הון יהודיים, הוא קנה לו מהלכים בחברה הגבוהה של הקהילה. הרשל זכה לכינוי הכבוד "השדכן העולמי". כעבור זמן קצר גם הוא הסתדר בחייו הפרטיים והתחתן עם אחת מבנות עיירתו. בצָברו סכום הולם, הוא קנה בית פרטי באחת השכונות היוּקרתיות של העיר. הרשל היה מרוצה מחייו ושמח בשמחת אחיו היחיד, שנותר חברו הקרוב. מותו של אהרן היה בעיניו אבדן שאין לו מרפא. 
החל מהימים הראשונים של חייו במשפחה החדשה חש חיים טוֹב הלב את הטינה שרחשו לו בני דודו ואִמם, שהתייחסה אליו במיאוס יהיר ובצָרוּת עין גלויה. הרשל רשם את אחיינו לגימנסיה שבּה למדו גם שני בניו, ועל אף חוק הנומרוס קלאוזוס שחל על היהודים , חיים, ילד נבון וחרוץ, עבר בהצלחה את בחינות הקבלה ובהמשך למד בשקדנות רבה, כך שכבר מתחילת לימודיו במקום החדש הוא נחשב לאחד התלמידים המצטיינים ביותר - לא רק בכיתה שלו, אלא גם בכל הגימנסיה. דודו שמח להצלחתו, ואילו נחום ומנדל - לא בכדי הרשל קרא להם הטמבלים שלי - קינאו מאוד בבן דודם וכינו אותו 'מפגר, אבל דוגר'. וגם מוּסיָה אף פעם לא החמיצה את ההזדמנות להשפיל את אחיינהּ או לעקוץ אותו. הילד לקח ללב את כל העלבונות שהטיחו בו קרוביו ואת העוול שנעשה לו. לא אחת ראה אותו הרשל בעיניים דומעות, אך הילד הבוכה סירב לספּר לו במה העניין. הדוד, אשר ראה בצער את בכי אחיינו, ניסה לנחם אותו, ליטף ברוֹך את ראשו, אך יִיחס את מצב רוחו המדוכדך של הילד לגעגועיו לביתו ולבני משפחתו.
יום אחד חש הרשל ברע באמצע העבודה וחזר הביתה בשעה מוקדמת מהרגיל. הוא שמע את הקול שכבר היה רגיל לו: אשתו הנרגנת שוב פרצה בצרחות על מישהו. 'היא תמיד גוערת בבניה, שהתחנכו על ברכיה. כועסת על המראָה, על הבָּבוּאה המכוערת של עצמה.' חשב הרשל. אך בהיכנסו לתוך הבית, הוא הבין שאשתו צועקת על חיים הקטן - הם היו לבדם בבית. 
נחפּז הרשל להיכנס לחדר ושאל:
"מה קרה, מוּסְיָה?"
"מה קרה?" צרחה אשתו, "אתה שואל אותי מה קרה? עדיף שתשאל את האחיין שלך! אני רוצה שההמנוול הזה יספּר לך הכול לבד! איזו חוצפה, הוא ממש חלאה, מפלצת ולא ילד!" היא רצתה להוסיף עוד כמה קללות, עסיסיות יותר מאלו שכבר פלטה, אבל רק סקרה את הרשל במבט יהיר מלא תיעוב, ויצאה מהחדר בטריקת דלת. זמן רב לא הצליח הדוד לנחם את אחיינו הבוכה. הוא האמין לכל אשר סיפר לו הילד המסכן: התברר שחיים היה אשם רק בכך שבשובו מגימנסיה הוא רץ לבית השימוש, ואילו תיק הגב נשאר בחדר הכניסה במשך כמה דקות בלבד. קם הרשל והלך אל אשתו בצעדים נחושים, ואילו חיים נשאר בחדרו. אוזניו קלטו את קולותיהם של בני הזוג הרבים. 
אחרי המריבה הזאת חייו של חיים נעשו קשים לאין ערוך. דודתו - אישה קשה ונוטרת טינה - ירדה לחייו של הילד, ועל כל צעד ושעל היא באה אליו בטענות בגלל כל זוטה. גם בני דודו חיקוּ את התנהגות אִמם ומיררו את חייו. 
חיים התיידד רק עם שני עמיתיו לכיתה והשתדל לבלות אִתם את כל שעות הפנאי. הורי ידידיו, יהודים אמידים, ראו את מצבו העגום של הילד העני מבילה צרקבה, ולכן נטו לו חסד. מדי סוף שבוע הם לקָחוהו אִתם לאירועים עממיים שנערכו בגן הציבורי, להצגות תיאטרון ולמופעים. 
ואילו בני משפחתו של אהרן כץ המנוח, על אף העזרה שהושיט להם הרשל, חיו במועקה נפשית ובמצוקה כלכלית. גם קודם לכן סבלה רחל ממחלת לב כרונית, לכן אין פלא שעכשיו, לאחר מות בעלה, מצב הבריאות שלה הלך והידרדר. האלמנה, אף כי קודם לא הייתה מורגלת בעבודה פיזית, כעת נאלצה לדאוג למשק הבית בכוחות עצמה ולגדל את ילדיה לבד. מדי יום ביומו היא קמה עם קריאת הגבר והלכה לישון אחרי חצות. 
יום אחד, לקראת השעה שלוש אחר הצהריים, יצאה רחל עם שתי בנותיה אל הרחוב, כדי לקדם את פני בנה הבכור, שהיה כעת המפרנס היחיד של המשפחה. רחל חששה כל הזמן פן יקרה לו משהו רע, ובייחוד ביום שישי, כשהוא אסף את התשלומים מהלקוחות. המחשבות האלה לא הניחו לה לנפשה, לא ביום ולא בלילה. רחל ראתה מרחוק את אלי היושב בגאון על מסעד העגלון ודָמעה בלא משים מרוב שמחה וגאווה, ואף לא ניסתה להסתיר את דמעותיה. היא נחפּזה להיכנס לחצר, בפָתחהּ את השער לרווחה. הסוסות פסעו לאִטן כשהן גוררות את העגלה עם בעליהן הקטן היושב על מושב העגלון. 
"מה קרה ליד שלך?" נבהלה רחל, בראותה את כף ידו החבושה. על התחבושת הסתמנו כתמי הדם המסתנן. 
"אל תדאגי, אימא'לה, נחתכתי במקרה בשברֵי זכוכית, לא הבחנתי בהם על הגדה."
"בוא, בוא הביתה! היכּנס מהר לבית, רק אנעל את השער!"  
"אימא, זה כבר לא כואב, נחתכתי בבוקר, עבר זמן רב מאז."
"בוא הביתה אמרתי לך!"
אלי ואחיותיו נכנסו לבית. הִכניסה רחל את הסוסות אל מתחת לסככה, שם עמדו השְׁקתוֹת עם החציר והמים, ורצה אחרי ילדיה. 
"אלי, מי חבש את ידך?" שאלה רחל, בהוציאהּ את היוד והתחבושת מעֶרכּת העזרה הראשונה.
"אשתו של דרוקמן."
"אלוהים ישמור!" נחרדה האם, "איזה חתך עמוק! אלוהים אדירים, עוד יכולת לחתוך את הגיד, חס ושלום," היא הנידה ראשה בצער והוסיפה, "אלי, תישאר מחר בבית, אני אסע במקומך."
"הרי לכם, על מה אַת מדברת בכלל?"
"תחשוב טוב, הרי אתה כבר לא ילד קטן. חייבים לחכות עד שהפצע יגליד!"
"אין דבר, אימא," צחק הילד, "כמו שאומרים, עד החתונה זה יעבור."
"אסור לך לגעת בדברים ביד הפצועה."
"מותר, אימא'לה. מחר, ועוד מוקדם בבוקר, אני חייב להביא חבית מים למפעל הממתקים של מר הרשטיין."
"אז איך תסתדר, אם תעבוד ביד אחת?" שאלה רחל בעיניים דומעות "לפחות אסע אתך ואעזור לך לשאוב מים."
"לא צריך, אימא!" הרים אלי את קולו, "אסתדר לבד, אני לא ילד. את תישארי עם גולדה וטובה'לה."
לשֵׁמע דבריו פרצה רחל בבכי.
"אימא'לה, אני מפציר בך שלא תבכי. אני כבר גדול."
"אילו אבא היה רואה איך התבגרת. איזה בן טוב יש לנו." אמרה האם, כשהיא מוחה דמעה. 
"אבא תמיד שיבּח את חיים," הרצין אלי. "איזה טיפש הייתי כשהתעצלתי." והוסיף במרירות: "אילו ביום ההוא הייתי לצד אבא, לא הייתי נותן לברברי השיכור וס'קה להטביע אותו."
"לא צריך, חמוד שלי, אל תנזוף בעצמך. אינך אשם. אם קרה מה שקרה - משמע שזה נפל בחלקנו. בואו נֹאכל את ארוחת הצהריים." הציעה רחל. 
ישבו הילדים לשולחן, והאם הגישה את האוכל. לאיש מהם לא היה תיאבון. 
אלי אכל חצי צלחת מרק ופיהק:
"אימא, אני לא רוצה יותר." ועצם את עיניו.
"אתה עייף מאוד, יקירי?"
"לא, אימא."
"שכחתי לספר לך, אלי. אתמול ביקר אצלנו דוד ראובן. הוא הציע שיעזור לך. מובן מאליו שהִסכּמתי. אתה מתעייף מאוד, בני היקר." 
"למה עשית את זה, אימא? אנחנו לא זקוקים לו."
"הוא לא איש זר, זהו בן דודו של אבא. גם קודם לכן ראובן עזר לנו, יהיה לְךָ קל יותר."
"אימא, אבל נצטרך לשלם לו. עכשיו חיֵינו נעשו קלים יותר, למה שנשלם למישהו חֵלק מהכסף שהרווחנו?"
"אין דבר, נשלם קצת. אך מצד שני, יהיה לְךָ קל יותר, אלי. אחרת תתיש את כוחותיך."
"לא אתיש."
"וכשיבוא החורף והכול יתכסה בתִלי שלג לא תסתדר לבד, ואילו הדוד ראובן הוא איש מבוגר. עוד תראה שהכול יהיה בסדר. אל תדאג, הוא איש טוב."
השתתק הילד וכיווץ את גבותיו בזעף. גלוי היה שהחלָטת אמו אינה מניחה את דעתו. רחל קמה, ניגשה אליו ונשקה ללחיוֹ. 
בדרך כלל, בבואו מעבודה עייף, היה אלי יושב לשולחן האוכל, לבל ידאיג את אמו, אך מרוב עייפות היה מסוגל לאכול רק נגיסות ספורות, ניגש לחדרו ונרדם תכף ומיד. היה מתעורר מאוחר בערב, אכל ארוחה קלה והלך לישון שוב. בדומה לאביו המנוח, הילד היה משכים לפנות בוקר, ואמו כבר הייתה רותמת את הסוסות. כך היה מדי יום ביומו. אף פעם הוא לא התלונן על העייפות, אך רחל דאגה מאוד ונחרדה לגורל בנה. 
רחל התמימה, אשר נהגה לתת אֱמון בזולת, מסרה לידי גיסהּ ראובן את כל עסקיו של בעלה המנוח, אף כי בנה התנגד נחרצות לכך. בהיותו כזבן ערמומי וערל לב, ניצל ראובן במרמה את מצוקת המשפחה שאיבדה את מפרנסה העיקרי. הוא הכריח את אלי לנפק את המים ללקוחות מהשכמת הבוקר ועד מאוחר בערב והחליף אותו רק פעם אחת בשבוע, כדי לאסוף את התשלומים, כשהוא משאיר לעצמו את חלק הארי מכּלל התקבולים. במוסרו לאלמנה רק חלק מההכנסות, הוא התלונן כל הזמן שחלק מהלקוחות לשעבר של בעלה המנוח סירבו לקנות מים אצלו, ולכן ההכנסות פחתו. כל גורלה של משפחת כץ היה תלוי בראובן. רחל סמכה עליו לחלוטין, והוא הציג את עצמו כגומל חסדים.

3
קרבה חופשת הקיץ, החופש הגדול שחיים, אשר כה התגעגע ליקיריו, המתין לו בקוצר רוח.
סוף סוף, בא היום המיוחל. הדוד הרשל, אשר היה שבע רצון מהצלחת אחיינו בלימודים, הביא אותו הביתה. הפגישה עם יקיריו הייתה רבת שמחה ואושר והיה בה כדי לגעת ללב. רחל חיבקה את חיים ונשקה לו, אלי ואחיותיו הקטנות הביטו ב"בן האצילים" העירוני, הלבוש במדי גימנסיה, ולא הסתירו את קנאתם. לאחר שנודע לו מפי אלי על המצוקה שפקדה את יקיריו ועל מצבם העגום, הציע להם חיים להיפטר מהדוד הרמאי, כדי שינהלו את כל העסקים בכוחות עצמם, כפי שעשה אביו המנוח. הביטה רחל אנה ואנה בבהלה ודחתה על הסף את הצעת בנה. היא חששה שמעשיהם ה"בלתי שקולים" של הבנים ישללו מהמשפחה את פת הלחם האחרונה. 
עד סוף הקיץ עבדו האחים ביחד, בספקם את המים ללקוחות, ואילו ראובן אסף, כמקודם, את התשלומים. כמה ימים לפני בואו של הרשל נצמד חיים לאמו המלטפת את ראשו, ובעיניים דומעות ביקש ממנה שתרשה לו לא לחזור לבית דודו בקייב. 
"אימא'לה, גם הלאה אוכל לעבוד כמו עכשיו, אוביל את המים יחד עם אלי וגם אעזור לך במשק הבית, אעשה כל מה שתבקשי."
"על מה אתה מדבר, בני היקר, הרי בעיר יהיה לך טוב יותר מאשר כאן. ברוך השם, שם אתה לומד בגימנסיה! תודה לדוד הרשל שחס עלינו ולקח אותך לביתו," אמרה רחל כשהיא בקושי כובשת את דמעותיה, "כשתגדל תהיה אדם משכיל. אבא כל כך חלם על זה. ואתה, ילד נבון שלי, כל כך דומה לאבא. אל תדאג לנו, בעזרת השם, איכשהו נסתדר בכוחות עצמנו."
"אימא'לה, בבית טוב לי יותר." לחש הילד, כשהוא שולח בה מבט מתחנן. הוא קיים את ההבטחה שנתן לדוד הרשל, ולא סיפר על היחסים המתוחים עם הדודה ועם בני דודו. רחל חשה כמה קשה לחיים במשפחה זרה. היה לה קשה מאוד לשחרר את בנה, אך היא רצתה מאוד שהילד ילמד. 
בבואו לאסוף את אחיינו, הביא הרשל מתנות לכל הילדים - ממתקים ואנפילאות-לבד בעלות שוקית גבוהה, מצוידות בערדליים. באותו היום חזר חיים לקייב בלב קשה ובנפש עגומה. 
משפחתו של הרשל קיבלה את פניו בצינה. הדודה הנרגנת ציוותה על בניה להימנע מכל מגע עם חיים, כשהיא מקווה כי ה"קבצן אוכל חינם" יחזור לביתו כלעומת שבא. אלה היו החיים שנפלו בחלקו של חיים במשפחת דודו.  
בניגוד לבני דודו, חיים למד בשקידה. יום אחד לאחר שהשלים את שיעורי הבית, ארז את התרמיל - הניח בו בעדינות את ספרי הלימודי, המחברות והקלמר - ושם אותו במקום. כעת ניתן היה להקדיש את שעות הפנאי למשהו נעים יותר. זמזם חיים איזה פזמון, פתח את מגירת השולחן, כדי לקחת את הספר שהשאיל לו ידידו לכיתה: "ה.כ. אנדרסן. אגדות", אך למרבה הפלא והצער - הספר לא היה במקום. 
'מה קרה? איפה הספר שלי?' שאל הילד את עצמו, כשהוא נובר בעצבנות בספרים הנחים במגירה, "לאן הוא נעלם?"
הוא קם בקפיצה מהכיסא ורץ לחדרם של בני דודו. כרגיל, מחדרם נשמעו הצעקות של שני האחים, שירשו מאמם את האופי הנרגן: גם הפעם הם רבו בינם לבין עצמם.
חיים הביט בעיניים דומעות באח הצעיר ושאל:
"נחום, איפה הספר שלי, "אגדות" של אנדרסן?"
הלה ענה לו בשאלה:
"איזה ספר, חיים?" ונתן בו מבט תמה. 
"ההוא שלקחת מהמגירה שלי."
"לא ראיתי שום אגדות של אנדרסן. מנדל, מה הוא רוצה? למה הוא נטפל אליי?" פנה נחום לאחיו הגדול השוכב על הספה. 
"אף אחד לא יכול היה לקחת אותו, חוץ מכם. אתמול בערב שמתי אותו במגירה."
"בטח איבד את הספר ומגולל אלינו את האשמה," גיחך נחום בשבתו לשולחן כתיבה. 
"תחזירו לי את הספר, הוא לא שלי! רק השאילו לי אותו שאקרא!"
קם מנדל מהספה ושאל בקול נרגז:
"מה אמרת, פרופסור? לקחתי את הספר שלך? מה?"
"אני מתחנן: תחזירו לי את הספר," ביקש חיים בעיניים דומעות, אך בני דודו שתקו, "תחזירו לי את הספר!" צעק חיים בקול ייאוש.
"למה אתה צורח, טמבל? מה אנחנו, חירשים? תפסת אותנו על חם? נחום צודק: הספר הלך לך לאיבוד ואתה יורד לחיינו."
"לא איבדתי את הספר," בכה חיים, "תחזירו לי אותו!"
"תסתלק מפה, פרופסור!" צעק מנדל.
"תחזירו לי את הספר!" מחה חיים את דמעותיו בממחטה, כשאינו זז מהמקום. 
"נחום, בוא נלך מפה, שישב פה עד הלילה." אמר מנדל ופנה לצאת, וגם אחיו השמן דידה אחריו בצעדיו המסורבלים המתנדנדים, אך לאחר שהגיע אל הדלת, הוא חזר וישב במקומו הקודם.
"נחום, בבקשה, תחזיר לי את הספר," הפציר הילד בקול מתחנן, "איך אבקר בביתו של משה בלעדיו?"  
אבל השמן רק משך בכתפיו. חיים ישב על הספה ומחה מעת לעת את דמעותיו בממחטה רטובה. בשבתו כך שעה קלה, לקח נחום את העיפרון המונח על שולחן הכתיבה והחל להקיש בו מקצב, כשהוא מזמזם איזו מנגינה. נשמט העיפרון מידו ונפל על הרצפה. וכשנחום התכופף, קמץ חיים את שפתיו, זינק אל שולחן הכתיבה, פתח את המגירה וראה את ספרו. אך בן דודו הקדים מכה לתרופה: הוא חטף את הספר בשתי ידיו, הצמיד אותו לכרסו וניסה לברוח מהחדר. תפס חיים את נחום, ובאחזו אותו בכל כוחותיו, צעק לו:
"גנב שכמותך, תחזיר לי את הספר!"
הבין נחום שלא יצליח להיחלץ ולצאת מהחדר, לכן שכב על הרצפה, רבץ בבטנו על הספר וצעק: 
"מנדל! מנדל!"
ישב חיים על גבו וניסה לחלץ את הספר מידיו, אך קריאתו של הכרסתן החצוף משכה את תשומת לִבם של אחיו ואמו, ושניהם באו בריצה. ראתה מוּסְיָה את מחמד לבהּ השוכב על הרצפה, כשאחיין בעלה השנוא עליה יושב על גבו, והתנפלה על חיים יחד עם מנדל. חייך הכרסתן סמוק-הלחי ונס מהחדר, מבלי שימשוך את ידיו מהספר. 
"חלאה שכמותך, איזה מנוול אתה!" צרחה בעלת הבית, אשר לאמתו של דבר, שָׂמחה מאוד שסוף-סוף היא זכתה להזדמנות לשפוך את זעמהּ על אחיינהּ השנוא, "חלאת המין האנושי! אנשים טובים קלטו קבצן כמוך בביתם, הם מזינים ומכלכלים אותך, ואתה - ברברי כפוי טובה ותו לא! זהו "אות תודה" על כל מה שעשינו למענך? נבָל, אתה מכה את בני היקר, שהוא דרך אגב גם בן דודך! יימח שמך ממזר שכמותך, ייכנס באבי אביך! שתשכח אותך יד ימינך! שלא תראה את בגרותך! חדל אישים ובריון כפרי גס-רוח - זה מה שאתה! תסתלק מביתי, שקץ משוקץ! מייד! דיינו! בלאו הכי סבלנו אותך מספיק!" והיא עזבה את הילד הבוכה השוכב על הרצפה, ויצאה מהחדר יחד עם בנה, כשהיא טורקת את הדלת בחזקה. כעבור שעה קלה היא חזרה עם הספר הקרוע והשליכה אותו על הרצפה, "קח, בְּלע אותו עד שתיחנק!"
קם חיים, הרים את הספר והשׂתרך לחדרו כשהוא ממרר בבכי. הוא לבש את המעיל, חבש את הכובע, הרכיב את תיק התלמיד שלו על גבו ויצא אל הרחוב. 
עוד שעה קלה עמד הילד המתייפח ליד בית דודו, ולאחר מכן הוא פסע לאורך הסמטה המוצפת ברפש - האדמה התמוססה בגלל השלג הרטוב שירד זה עתה - אשר התחברה עם הרחוב הרחב הומה-האדם כמו פלג הנשפך לנהר שוצף.   
היה זה סוף הסתיו. דמדומי הערביים הציפו לאיטם את העיר, בבָלעם את היום הדועך. לראשונה בחייו מצא חיים את עצמו בעיר הגדולה והזרה שכמעט שלא הייתה מוכּרת לו. העלבון הצורב קרע את לבו. האיץ הילד את צעדיו והלך לדרכו ללא כיוון, אף מבלי שיחשוב לאן מועדות פניו. הוא גמר אומֶר לא לחזור עוד לבית שממנו גוּרש בגסות כזאת. צר היה לו על הדוד הרשל שגמל חסדים למשפחתו. 'הוא יחזור הביתה, ואני כבר לא אהיה שם. איש טוב הוא, ואינו אשם שאשתו ובניו מנוולים כאלה.' חשב חיים במרירות. שקע הילד בהרהורים, ואפילו לא שם לב איך הדרך הובילה אותו למרכז העיר, ופתאום הוא מצא את עצמו באמצע רחוב הומה אדם. כל עוברי האורח נהרו אי-אנה בחופזה, בהציפם את המדרכות כמו נהרות שוצפים. 
הילד עצר מעת לעת, בהזינו את עיניו בחלונות הראווה המפוארים של חנויות היוקרה הגדולות ואת חזיתות בתיהם ההדורים של פרנסי העיר והתושבים העשירים. הוא הלך ברחוב כרשצ'טיק , וכרכרות-נוסעים ומרכבות-פאר, הרתומות לזוג סוסים, ולפעמים לשלישייה, חלפו על פניו לאורך הרחוב הראשי כמו סירות בנהר, רַכבים צעקניים ישבו על מושב העגלון.
הזמן חלף, אך לא ניתן היה להבחין בכך. היום הקצר של שלהי הסתיו שקע ודעך. מנקי החצרות הדליקו את מנורות הנפט על חזיתות הבתים. 
'כנראה שהשעה כבר מאוחרת,' התעשת חיים, ובסקרו במבט את הסביבה, ראה שהוא עומד ברחוב שקֵט, כמעט ריק מאדם, 'מה אעשה כאן בלילה?' חשב הילד. כולו הזדעזע לנוכח המחשבה האיומה הזאת, ורק לחש בחוסר אונים, 'אילו לפחות היה עכשיו קיץ!' 
הרוח הצוננת והטחובה של שלהי הסתיו חדרה עד לשד עצמותיו, כשהיא כאילו מבקעת את האריג הדק של המעיל הקל המיועד לעונות ביניים. הכניס חיים את כפות ידיו הקופאות לכיסי מעילו והלך בחופזה קדימה, כל עוד לא התעייף. את תשומת לבו משך בית פאר מקושט בעמודים תמירים, והילד חשב בלא משים שהבניין הזה יפה כמו טירה מאגדת קסמים. בכל חדרי הבית דלקו נרות לרוב, ואורם הרך קלח דרך החלונות המקושתים, המוארכים והרחבים, בהאירו את חלקת הרחוב הסמוכה לחזית. 'מן הסתם טוב שם עכשיו, חמים,' חשב הילד, כשהוא מתכווץ מהקור המצמרר ומביט בקנאה אל החלונות המוארים.
הרוח גברה. פתיתי שלג זעירים, קרים ודוקרים כמחטים, נשרו מהשמיים האפלים והקודרים. מול הכניסה הראשית של הבית הנאה בן שלוש הקומות העומד מעבר לרחוב - דלתותיו היו מקושטות בחיתוכי עץ - נעצרו שתי מרכבות, ומהן יצאו ארבעה עלמים ושתי עלמות, כולם שמחים, לבושים בבגדי פאר וצוחקים צחוק עליז. יצא לקראתם השוער העבדקן כשהוא נחפז לקדם את פניהם, החווה להם קידה ופתח לפניהם את הדלת, וכל החבורה העליזה נכנסה בליוויו לתוך הבית. מבלי דעת למה, חצה הילד את הכביש וניגש לבית, אשר נשמעו ממנו נעימות מוסיקה. 
"מה אתה עושה כאן, אדוני הקטן?" שאל אותו השער העבדקן, ולאחר שחיים נתן בו מבט נבוך, הרים את קולו, "לך הביתה!" ציווה, "אבא ואימא כבר מחכים לך."
והילד חזר ונעמד ליד בית הפאר בעל החלונות המקושתים. הוא הרגיש את עצמו אומלל, שאין לאף אחד צורך בו. מרוב עייפות, תרמילו מלא הספרים התלוי על כתפיו הכביד עליו יותר מאי פעם. ניגש חיים לספסל העץ המושלג העומד ליד הבית, מתחת לסוכך המגן עליו מפני הגשם, הוריד את התרמיל הכבד והניח אותו על הספסל. 
'מה אוכל לעשות עכשיו? לאן אלך?' הוא נזכר בשני ידידיו לכיתה, אין ספק שהוריהם יסכימו שהוא ילון אצלם. אך חיים חשש שמא יטילו דופי בדוד הרשל. מלבדם, לא היו לו עוד מכרים בעיר הגדולה הזאת, שנראתה אדירה עוד יותר בהשוואה לעיירה הקטנה שלהם. הרים הילד את צווארון מעילו, העמיס את התרמיל על גבו, והמשא הכבד משך אותו ארצה כמו עוגן. חיים, התשוש אחרי היום המפרך, ניער את השלג מעל הספסל והתיישב עליו בכבדוּת, בהצמידו את גבו לתרמיל כמו לתנור החם. לנגד עיני רוחו הופיע הספר שנקרע בידי בן דודו. "איך אחזיר אותו למשה? מה אגיד לו עכשיו?" חשב הילד במרירות.
לאורך המדרכה הלך חתלתול אפור. הלה ילל בקול מתחנן, ניגש אל חיים ועצר. נשא אותו הילד על זרועותיו, הניחו על ברכיו וכיסה אותו בשיפולי מעילו. 
"מסכן שלי, אתה כל כך קטן, מי השליך אותך אל הרחוב הקר?" הוא ליטף בכף ידו את פרוותו הרטובה של החתלתול, "גם אני אומלל כמוך, גם אותי גירשו מהבית."
עפעפיו של חיים, אשר כבדו מרוב עייפוּת, נעצמו מאליהן.
"ערב טוב," שמע הילד קול גברי מגיע אליו מבּעד לדוק השינה. למרבה המזל, בהירדמו על הספסל הרטוב הוא ישן שעה אחת לכל היותר. פקח חיים את עיניו וראה גבר רם קומה, כבן ארבעים וחמש, בעל חזות מכובדת, לבוש לפי האָפנה וחבוש מגבעת. "מה קרה לך, יקירי, למה נרדמת פֹּה על הספסל כשיורד השלג?" שאל האיש בחיוך. עיני הילד דמעו מאֲליהן: "מה יש לך, חמוד, קום! קום, קר פֹּה בחוץ. בבקשה, היכּנס אליי, אני מתגורר בבית הזה. נשתה תה חם, אתה תתחמם מיד. יש לי בן בגיל שלך. בוא, אל תתבייש." 
אחז האיש את ידו של הילד הבוכה והם נכנסו לחצר. תכף ומייד נשמעה נביחה מחרישת אוזניים, ומאחורי הפינה הגיח כלב רועים אדיר ממדים ושחור. 
"ג'ק, תחזור למקום!" ציווה בעל הבית. 
בפתח הבית הופיע זָקֵן רם קומה ורחב כתפיים, עטור זְקַן שֵׂיבה.
"ערב טוב, קוּזְמִיץ'," בירך אותו בעל הבית לשלום, כשהוא פונה אליו לפי המנהג העממי, לפי שם האב. 
"ערב טוב, טיכון תיאופנוביץ'. מה שלומך?" 
"הכול בסדר גמור."
הם נכנסו לתוך הבית הגדול וההדור.
"תתפשט. תְלה את הכובע והמעיל על המתלה. אל תתבייש, בבקשה. הכול יהיה בסדר," אמר בעל הבית, בהיכנסו לחדר הכניסה. "טוב מאוד, ועכשיו בוא נכיר זה את זה. שמי טיכון תיאופנוביץ'." הוא הושיט את ידו לילד, "ומה שמך?"
"חיים," ענה הילד בהשפילו את עיניו במבוכה. 
"נעים מאוד. קוּזמיץ', תגיד בבקשה למַרְיָה  שתביא את התה לטרקלין." אמר בעל הבית לזקן. 
הם נכנסו לטרקלין הגדול המרוהט ברָהיטי פאר מכל טוב. בה בעת נכנס לטרקלין ילד כְּחול עיניים בעל שֵׂער מתולתל ובהיר, תווי פניו דומים מאוד לאלו של בעל הבית.
"נא להכיר, חיים. זהו בני, ולרה."
ניגש ולרה אל בן גילו האלמוני והם לחצו ידיים. 
"ולרה, זהו ידידי החדש והצעיר. נחלוק לו כבוד."
בערב ההוא ישבו לשולחן הסעודה שני הילדים זה לצד זה, אך למרבה צערם של בעלי הבית, לא נגע חיים בשום מאכל למעֵט חתיכה קטנה של עוגה וכוס תה, אשר נסך חום ערֵב אל גופו הקפוא עד צמרמורת. הוא היה מכוּנס וכל הזמן שקע בשתיקה קודרת. בהבינם לנפשו של הילד ניסו בעלי הבית המנומסים לדבּר בנושאים משמחים, למען יַסיחו את דעתו מהמחשבות המעיקות. 
לא עבר זמן רב והזקן טוֹב הלב, סטפן קוּזמיץ', ליווה את הילד לחדרו, והלה שקע בתרדמה כבדה, כשהוא ישן בבית זר - מכניס אורחים ומסביר פנים, אך בכל זאת זר. 
למחרת בבוקר דיבר חיים עם טיכון תיאופנוביץ' וסיפר לו בעיניים דומעות מדוע עזב את בית דודו. בעל הבית הִטה לו אוזן, ריחֵם על היתום והסכים להשאיר אותו בביתו ולהשתמש בו כעוזרו של קוּזמיץ', המשרת הזקן שעבד אצלם כבר שנים רבות. 
פרופ' פצ'ורין היה יליד סנט פטרבורג, שם כיהן כמרצה בכיר באקדמיה למוסיקה. לאחר מות חותנו הוא נעתר לבקשת אשתו ועקר אִתהּ לקייב, שם התקבל לעבודה בבית הספר למוסיקה במשׂרת המורה הראשי בכיתת הכינור. 

ביום ההוא שהמיט תלאות כה רבות על חיים, חזר הרשל הביתה בשעה מאוחרת מאוד, כשכּל בני ביתו כבר הלכו לישון. בהחליפו את הבגדים, הוא ניגש כהרגלו לחדר הילדים ופתח בזהירות את הדלת. בניו ישנוּ שנת מַרְמִיטָה. עמד הרשל שעה קלה, זָן עיניים בבניו, אחר כך סגר את הדלת וניגש לחדרו של חיים. ונאלם דום. אחיינוֹ לא היה שם. הספה לא הייתה מכוסה בסדין. זינק הרשל במדרגות למעְלה, עלה לקומה העליונה ונכנס לחדר השינה. אשתו ישְׁנה.
"מוּסְיָה, איפה חיים?" צעק הרשל.
"אוף, הִבהלת אותי! עכשיו אני מתה מפּחד!" רטנה אשתו בפקחה את עיניה, "מה יש לך, השתגעת? למה אתה צועק?"
"שאלתי אותָך איפה חיים!"
"אל תצעק, אני לא יודעת! הוא רב עם הבנים שלנו, התלבש והלך."
"מה אַת מקשקשת? מה יש לך, השתגעת לגמרי?" התרעם הרשל וצעק בזעם, "איך אִפשַׁרת לילד לצאת מהבית לבד?"
"מה יכולתי לעשות? הייתי צריכה לכבּוֹל אותו בחבלים?"
"עכשיו אַת מרוצה? סוף סוף, החלום שלך התגשם! נכון? גירשת את היתום מהבית!"
"אף אחד לא גירש אותו."
"את פשוט נבלה, ותוּ לא!"
"ואתה משוגע, יחד עם האחיין שלך."
"תגידי לי את האמת! תגידי את האמת, כל עוד אני שואל בדרכי נועם! מה קרה לו?" הוא ניגש למיטה והוריד ממנה את השמיכה. עיניו של הרשל נצצו מרוב זעם.
סיפּרה לו אשתו כי חיים הִכּה את הבן הקטן, חטף את תרמילו והגיח אל הרחוב הצונן בלי לומר מילה, כדי לעזוב את הבית הזה לבלי שוב. 
"אלוהים אדירים! אלוהים אדירים! איך הנחתְּ שזה יִקרֶה? אני לא מאמין לאף מילה שיוצאת מפּיך! אַת חושבת שאיני יודע שכל הזמן ירדתְּ לחייו של חיים ולא פסקת להסית נגדו את הבטלנים שלנו? כל מה שקרה - קרה באשמתֵך! רק באשמתך! גירשת מהבית את היתום, את האחיין האומלל שלי!" צעק הרשל, כשהוא לופת את ראשו ומתהלך אָנֶה וָאָנֶה בחדר, "בהלוויית אחי נשבעתי כי אתן לילדיו היתומים את האהבה האבהית שהם איבדו עם מותו, וחייו של חיים בביתי יהיו טובים יותר מאשר בביתו. הרי הייתי חייב את זה לזכרו של אהרן! מאין לך אכזריות כזאת?"  
ואילו אשתו המרוּצה שכבה במיטה בעיניים עצומות וחשבה:
'אין דבר, אתה תצעק עוד קצת ותפסיק, והכול יחזור אל קדמותו. ואילו הממזר שלך יחזור לביתו כלעומת שבא. חלאה מטונפת! נבלה סרוחה! שלא יֵדעו אושר לא הוא ולא אמו! אוכל חינם, זולל את לחם חסדִי ורוצה להסתדר בחיים על חשבוני! אספסוף מהעיירה! פוחחים חסרי מצפּוּן!'
לבש הרשל את מעיל עונות הביניים והגיח אל הרחוב. השלג הראשון כבר כיסה את חוצות העיר במרבד לבן וצמרירי. נשבה רוח צפון קרה ועזה. הוא התרוצץ בלהט בכל הרחובות והסמטאות בסביבה, הציץ לכניסות הבתים, שאל את מנקי החצרות הגורפים את השלג מהמדרכות. לאחר שלא מצא את אחיינו, פנה הרשל לתחנת משטרה, דיווח שם על הילד שנעדר ונסע הביתה בייאוש, כשעדיין מקננת בו תקווה קלושה שחיים חזר. 
'כן! כן, רק אני אשם בכל אשר קרה. לא יכולתי להגן על חיים מפּני הנבלות! אלוהים אדירים, האם הוא יסלח לי?' חשב הרשל בשובו הביתה 'איפה חיים? לאן הוא הלך? איפה הוא יכול להיות עכשיו?' הוא הלם באגרופו על הספה, "ילד מסכן שלי! איזה ילד חמוד הוא היה, ממש מלאך! הבטלנים המטומטמים שלי לא מגיעים לקרסוּליו. וגם מוּסְיָה לא טובה מהם. צודק מי שאומר "עבד כי ימלוך"! הייתכן שהוא נסע לעיירתו בילה צרקבה? בושה וחרפה! איך אביט בעיני רחל אחרי מה שקרה?' חשב הרשל הנכלם והמדוכדך. שעוֹן הקיר התלוי בחדר הכניסה צלצל שלוש פעמים: השעה שלוש בלילה. 'מי ייתן והשחר יעלה במהרה. אלך לגימנסיה שלו. הלילות כל קרים עכשיו והוא שם בדד ברחוב, ילד אומלל.' לבו של הרשל נצבט והתכווץ לנוכח המחשבה הזאת. הוא שכב על הספה וטמן את פניו בכפות ידיו. ראשו עמד להתפוצץ מרוב כאב ודמעותיו זלגו מאליהן.
כך עבר עליו הלילה. בשל הבושה הצורבת, ייסורי המצפון והחרדה לגורל אחיינוֹ לא נרדם הרשל כל הלילה. אך גברוּ עליו ייסוריו הקשים, הוא תש-כוח ונמנם לפנות בוקר, ובעודו נים ולָא נים, ראה בחלום אחת אחיו אהרן הניצב לנגד עיניו כמו חי. אחיו לְבוש השחורים עמד בשלגים והביט בו בתוכחה. לבו של הרשל פָּעם בהתרגשות, הלם בעומק חזהו כמו תוף. מבַּעד לתנומה הוא שמע את קול אשתו הקוראת לו בשמו. גָבר הרשל על עצמו ופקח את עיניו. אשתו עמדה לידו בחלוק צמר. 
"קום," אמרה, "יש שם איזה גבר שמחפש אותך על הבוקר," היא קמצה את שפתיה, נדה בראשה נרגז והוסיפה בקול נרגז, "איזה אנשים, לא רוצים אפילו לישון. ואתה עוד תספיק לישון במהלך היום."
"תזמיני אותו לחדר העבודה שלי," ביקש הרשל, "אבוא בעוד עשר דקות." 
יצאה מוּסְיָה מהחדר וירדה במדרגות העץ לקומת הכניסה. 
"במחילה מכבודךָ, אתמול בערב בעלי חזר מהעבודה בשעה מאוחרת מאוד. בעוד עשר דקות הוא יֵצא אליך." פנתה מוּסְיָה לאיש העומד בחדר הכניסה. האיש הזה היה טיכון תיאופנוביץ', אשר קלט את חיים בביתו. "נא לעבור לחדר העבודה של בעלי." הם נכנסו לחדר גדול ומרוהט בקפידה: עמדו בו ספה ושתי כורסות מרופדות בעור, שולחן קטן ועציץ חרס עם פיקוס רב-עונתי. "שב בבקשה. בעלי תכף יבוא. היה לך מזל שהוא בבית."
"נדמה לי שדווקא לו היה מזל."
תמהה בעלת הבית והביטה בו בפליאה, היא מעולם לא שמעה דברים כאלה מהלקוחות. 
בהיכנסו לחדר עבודתו, ראה הרשל את הגבר הלבוש בהדר ובירכוֹ לשלום:
"בוקר טוב. סְלח לי שאילצתי אותך לחכות."
"אין דבר, אין דבר. הרי באתי ללא הודעה מוקדמת."
"עוד פעם אני מבקש סליחה," אמר הרשל וישב על הכורסה השנייה, מול האורח האלמוני. "כולי אוזן. במה אוּכל לעזור?"
"אין לי צורך בעזרתך. באתי לדבּר אִתך לגבי אחיינך."
"מה קרה לו?" קרא הרשל, כשהוא קם בקפיצה מהכורסה. 
"אל תדאג, בבקשה. חיים בסדר גמור, הוא אצלי בבית."
"אני מודה לך מכּל הלב! חיפשתי אותו כל הלילה, כבר פניתי למשטרה. בבית יש לנו אווירה כזאת."
"אל תמשיך, אני יודע את הכול."
"סליחה. תודה רבה לך." אמר הרשל בטון מתנצל, "תודה רבה לך. תכף אסע לאסוף את חיים. אני מצטער על האִי-הבנה שקרתה."
"במחילה מכבודך, בוא קודם כול נכיר זה את זה. טִיכוֹן תֵיאוֹפָנוֹבִיץ'." הציג את עצמו האורח, כשהוא מושיט את ידו לבעל הבית. 
"נעים מאוד, הרשל מואיסייביץ'."
הם לחצו ידיים בחָזקה. 
"הרשל מואיסייביץ', סבור אני שלנוכח האווירה השׂוררת בביתך יהיה זה לטובתו של חיים וגם לטובתך, אם לעת עתה הוא יישאר בביתי. אני בטוח שיהיה לו טוב במשפחתי. יש לי בית גדול. אני ואשתי מוסיקאים מקצועיים. אני מכהן כמורה בכיר בבית הספר למוסיקה. הבן הצעיר גר אתנו, הוא בן גילו של חיים. הילד חווה טראומה נפשית, הוא זקוק לסביבה אוהדת." אמר הפרופסור, שהה שעה קלה בשתיקה והוסיף, "חיים מצא חן בעינינו. הוא ילד מחוּנך, והוא לא מתנגד להַצעתי שישתכן אצלנו."
"אני מסכים אתך, טיכון תיאופנוביץ'." אמר הרשל בקול מרטיט, "אביו המנוח של חיים, אחי אהרן, היה אדם דתי, והיה אב למופת לילדיו. תאמין לי, מה שקרה לאחייני בביתי גורם לי סבל נורא ומלבּין את פניי. הרי בעיניי, כמוהו כבני." הוא נאנח והסב את פניו הצידה. 
"אל תוסיף דבר, הרשל מואיסייביץ'. חיים סיפּר לי עליך הכול."
"טיכון תיאופנוביץ', אני מכיר לך תודה על טוּב הלב שגילית לחיים, וכל המילים דלות מלהביע את הרגש הזה. אם הסכמת שהוא ישתכן בביתך, עליי לכסות מדי שבוע את כל ההוצאות הכרוכות בכלכלתו."
"זה לא מה שאמור להדאיג אותך."
"לא, לא! אני לא רוצה, כך זה לא ילך. נשבעתי על קבר אחי. אני חייב לשלם!"
"טוב, בסדר." הסכים הפרופסור. 
"אבל מה יהיה עם גימנסיה?" הרצין הרשל את פניו.
"יש לזה פתרון פשוט מאוד. כבר על הבוקר הִסעתי את בני ואת חיים לגימנסיה. פשוט, הגימנסיה של בני נמצאת בקִרבת הגימנסיה של חיים."
"יקירי, עשית למעני יותר מאשר כל קרובי המשפחה שבעולם. אני מודה לך מכל הלב."
"יש לי רק בקשה אחת אליך, הרשל מואיסייביץ'. הבנתי שחיים, שלא לפי גילו, הוא ילד עצמאי וקפדני מאוד, נכון? אם כן, שמע מה אנחנו נעשה: כל ענייני המשק בביתי מוטלים על איש טוב אחד. בעינינו הוא כמו בן משפחתנו ומחבּב מאוד את הילדים, אבל אין לו ילדים משלו. הילד יגור אצלו. קוּזמיץ' הוא איש הגון ואציל נפש. הבן שלי רוחש לו חיבּה גדולה. האיש הזה עשוי להועיל מאוד לאחיינך."
הם נפרדו זה מזה לשלום כמו ידידים טובים. 
באותו ערב הרשל בא לבקר את חיים. הוא היה מאושר מאוד כשראה את אחיינו בריא ושלם, אך לא עמד על כך שהילד יחזור לביתו. לצערו הרב של הרשל, הוא לא הצליח לשכנע את טיכון תיאופנוביץ' לקחת ממנו כסף לכלכלת אחיינו. חיים אמר לדודו בגאווה, כי מעתה ואילך הוא יעבוד בביתו של הפרופסור ויפרנס את עצמו.  

4
חייו של חיים היו טובים מאוד. הוא לא ידע מחסור לא באוכל, לא בביגוד ולא בהנעלה, ותמיד היה בהשגחתו של המשרת הזקן והטוב סטפן קוּזמיץ'. הזקן רחש חיבּה לילד, קל היה לו להיכנס לנעליו, כי בזמנו גם הוא היה במצב זהה. שניהם התגוררו בחדר גדול ומואר באגף נפרד של הבית. חיים ידע אוקראינית על בּוּריָהּ, וזה היה לרוחו של סטפן קוּזמיץ', יליד חבל ווֹהלין . הפרופסור, כפי שהבטיח להרשל, השגיח על לימודי אחיינו. הוא שמח מאוד לידידוּת שנוצרה בין בנו לחיים. ולרי היה קצת מפונק, ואילו חיים היה שקדן אמִתִי - ילד חרוץ וממושמע מאוד, על כן קיווה האב שהתכונות האלה ישפיעו על בנו לטובה. ולרי למד לנגן בכינור, ולעתים קרובות הוא ניגן בבית, כשאמו, פסנתרנית מקצועית, מלַווה אותו בנגינתה. שעות על שעות עמד חיים בהישענו על דלת הטרקלין ונהנה מהנעימוֹת שניגן ידידו החדש, כשהוא דואג שאיש לא יבחין בכך. מדי יום א', ביתו מכניס האורחים של הפרופסור התמלא בצלילי המוסיקה - ניגנו האב והאם, בנם ולרי ואורחיהם. 
גם בלבו של חיים ניצתה האהבה הלוהטת למוסיקה. הרגש הזה הלך וגבר עם כל יום שעבר. המוסיקה הנוצרת בלבו פיתחה מדי יום ביומו דימויים חדשים. את הלחנים הנשמעים בדמיונו הוא דימה לעתים לרוח-סער פרועה, לעתים לגשמי הסתיו, לעתים לניחוח פרחי הבר, לעתים לשמי הלילה הזרועים כוכבים לרבבה.   
יום אחד הוא כרע ליד דלת הטרקלין הפתוחה במקצת והקשיב לנגינתו של ולרי. חיים לא שמע שאמו של הכנר הקטן, אנסטסיה איוונובנה, נכנסה לחדר הכניסה. צחוקהּ העליז והאוהד הבהיל מאוד את הילד וניתק אותו מממלכת החלומות. קפץ חיים על רגליו, הסמיק עד תנוכי אוזניו והשפּיל את עיניו בביישנוּת. 
"מה קרה, חמוד?" היא ניגשה אליו וליטפה ברוֹך אִימהי את שְׂערו הסמיך והמתולתל, "אהבת את נגינתו של ולרי?" שאלה אנסטסיה ניקולאייֶבנה בפליאה מסוימת, כשהיא מתבוננת בעיניו בסקרנות. 
"אהבתי מאוד!" ענה חיים בהתפעלות.
"זה טוב מאוד שאתה אוהב את המוסיקה. בוא ניכּנס לטרקלין ביחד, עכשיו תוכל לבוא לשיעורי המוסיקה של ולרי בכל פעם שתרצה."
הם נכנסו לטרקלין הגדול והמואר. בפינה ליד החלון ניצב פסנתר-כנף גרמני בצבע בֶּז', וילד נאה בְּהיר שֵׂער עמד, כרגיל, לידו, וניגן בכינור. ראה ולרי את הנכנסים וקרץ לידידו מבלי שיִקטע את נגינתו.  
"אל תתבייש, חיים. שב בכורסה," אמרה אנסטסיה ניקולאייֶבנה וישבה אל הפסנתר, "ולרה, בוא נחזור עוד פעם על כל המנגינה."
עָצם חיים את עיניו, ובלא משׂים ראה בעיני רוחו את עצמו על גדת הנהר רוֹס, צור מחצבתו האהוב, שם משחר ילדותו נהג להאזין לשירת הזמיר המנעימה את לילות הקיץ הרעננים, לפכפּוך המים החַדגוֹני, לאוושת הערבות הבוכיות המרכינות אל פני המים הצלולים את זלזַליהן הארוכים כצמות העלמה, לרוח המייללת מעל השדה המרוּוח, המשתרע מנגד כשטיח רְחב ידיים מכוסה בתפזורת פרחים ריחניים. גם בת שחוקו הרחומה של אביו הופיעה לפתע לנגד עיני רוחו. כמו על כנפי ציפור פלא ורודה חלפו לפניו כל חייו הקצרים עד מות אביו. 
הפסיק ולרי את נגינתו, ואילו בלבו של חיים עוד הנעים לחנו העָרב לאוזן של מוצרט. 
מעתה ואילך חיים לא פָּסח על שום שיעור של ידידו. ולרי גמר אומֶר ללמד בכוחות עצמו את ידידו לנגן בכינור. כשהילד לקח לראשונה בחייו את הכינור והקשת, הוא דימה שבכל העולם אין אדם מאוּשר ממנו. הזמן נקף, והידידות בין הילדים הלכה והתחזקה עם כל יום שעבר. יום אחד אמר חיים לידידו כלאחר יד שהוא רוצה לעשות כינור במו ידיו. למרבה הפלא, ולרי פרץ בצחוק:
"מה יש לך, אתה חולם או חולה? חולה על כל הראש! תראו איזה סטרדיבריוס חדש נולד! מן הסתם השתגעת לגמרי, אם אתה חושב שכּל בעל מלאכה יוכל לעשות כינור במו ידיו." 
אבל חיים עמד על שלו: 
"בבקשה, אני ממש מתחנן בפניך: תשיג לי לפחות ארבעה מיתרים," הפציר בקול נעלב, "כן! כן! אנא ממך, רק תשיג אותם ואז תצחק עליי כמה שתרצה." 
כעבור יומיים טיכון תיאופנוביץ' הביא לבנו ארבעה מיתרים, והלה מסר אותם לידידו בצחקוק אירוני. בעזרתו של קוּזמיץ' הזקן - לא בכדִי אמרו עליו שיש לו ידי זהב - הצליח חיים לעשות מעין כלִי קשת. את הקשת לכינור המאולתר הזה עשה הזקן מענף עץ דובדבן, עליו מתח צרור של שֵׂערות סוס. מה רבתה שמחתם  - ובייחוד שמחתו של חיים - ברגע הבלתי נשכח ההוא, בו הצליח חיים להפיק מפּרי עמלו את הצלילים הראשונים. באותה עת שיעוריו של ולרי כבר הניבו פרי, וחיים כבר שינן את תווי הנגינה וקלט את השיטות הבסיסיות של הנגינה בכינור. מדי יום ביומו, בהיעדר בעלי הבית ,הוא למד בשקדנות לנגן בכלִי הנגינה המאולתר שלו. 
כעבור חודש של חזרות אזר חיים עוז כדי להדגים את נגינתו לידידו. מה רבתה פליאתו של ולרי, אשר כבר שכח את יָזמתו ההיא של ידידו, כשהלה ניגן פתאום בכינורו. בערב ההוא, לבקשתו של ולרי, חיים ניגן בו גם לפני הפרופסור ואשתו. אהבת המוסיקה הנלהבת הפועמת בו וחוש השמע המפותח שלו - אפילו יותר מאשר ביצועיו כשלעצמם - עוררו בהם אהדה והתפעלות הגובלת בהערצה. 
למחרת ביקר טיכון תיאופנוביץ' את הרשל, וביקש ממנו שיקנה לאחיינו כינור אמתי. הוא החליט ללמד אותו לנגן בכינור. 
'זה כבוד גדול ואושר רב! הפרופסור בכבודו ובעצמו רוצה ללמד את חיים שלי לנגן בכינור! ועוד הוא אומר לי שבבוא היום הוא יהיה מוסיקאי למופת! לדעתי, אפשר לסמוך על דעתו!' חשב הדוד המאושר בשִׁבתו על הספה בחדר העבודה שלו לאחר יציאתו של הפרופסור. הוא שמח בשמחת אחיינו והיה גאה בו מאוד. 'אחי היקר, אני אקיים את הבטחתי!' חשב הרשל, 'אפילו אִם אשתי תהפוך עולמות כדי להפריע לי, אקדם את בנך בחיים. מי יודע, אולי, בעזרת השם, הוא עוד יהיה כנר יְדוע שם? אולי שמו ילך לפניו, למה לא?' שאל הרשל את עצמו, כשהוא נושא את מבטו לרום, 'הרי אבי וסבא ראובן, זיכרונם לברכה, ניחנו בקול ערֵב לאוזן, איך הם שרו שירים יהודיים ותפילות ומזמורים בבית הכנסת, האנשים בכו מרוב התפעלות לשמע זִמרתם. בעצם, גם קולו של אהרן היה ערֵב לא פחות. כבר מחר אקנה לחיים את הכינור הכי טוב שאשיג, כמה שלא יעלה.' הרשל עיין במכתבו של הפרופסור לבעל חנות כלֵי הנגינה הטובה ביותר בעיר, 'כעת אחי המנוח אהרן יכול לנוח על משכבו בשלום. כמה אני שמח בשמחתו של חיים!' עלץ הרשל, 'אחייני נבון ומוכשר, לא כמו שני הבטלנים שלי, טמבלים שכמותם! כמוהם כאִמם. שני תפוחים מתולעים, שלא נפלו רחוק מהעץ.' 
בקבלו את הכינור בנוכחותם של טיכון תיאופנוביץ', הודה חיים לדודו על מתנתו היקרה מאין כמוה. בהחזיקו בידיו את הכינור שפּעם לא יכול היה אפילו לחלום עליו, הוליך הילד המאוּשר את דודו לחדרו. 
"תודה רבה לך, דוד הרשל, על המתנה הזאת. אבל מן הסתם, כינור כזה עולה הון תועפות! נכון?" שאל חיים במבוכה.
"לא ממש, יקירי. העיקר שתלמד לנגן בו לתפארת. זו תהיה בעיניי המתנה הכי יקרה ומיוחלת. העיקר שלא תשכח: הכינור הוא נפשו של העם היהודי!"
"כשאגדל וארוויח הרבה כסף, אחזיר לך." אמר חיים בקול שקט.
"בהצלחה, יקירי!" הושיב הרשל את אחיינו על ברכיו, הצמידוֹ אליו ונשק לו. 
טיכון תיאופנוביץ', אני מבקש שתשתדל למצוא מדי יום איזו שעה פנויה, כדי לתת את שיעורי הכינור גם לבנו וגם לידידו החדש. הוא שמח שהפעם האינטואיציה שלו לא הכזיבה אותו והוא לא טעה בבחירת התלמיד. הזמן נקף. חייו של חיים בביתה של משפחת פצ'ורין היו מלאֵי עבודה ולימודים. 

ובינתיים, תלותה של רחל בראובן הלכה וגברה, והוא השפּיע עליה יותר ויותר. ההשפעה הזאת גברה עד כדי כך שהיא לא רצתה אפילו לשמוע את תלונותיו של אלי על דודו החצוף שלא רצה לעזור לו.
"אלי, שוב אתה חוזר לאותו הנושא?" נזפה בו האם, "אנחנו המעסיקים והדוד ראובן עובד אצלנו. אני משלמת לו משכורת, איך אתה לא יכול להבין את זה! אתה פשוט כְּפוּי טובה! כמה הוא מיטיב אִתנו, כמה מעשי חסד הוא עושה למעננו! למה אתה לא רוצה לעבוד יחד אתו?"
"איני רוצה לעבוד אִתו וחסל!" אמר אלי בנימה נחרצת.
"אבל הוא עוזר לך, אלי!"
"אני לא זקוק לעזרתו!"
"אלי, אבל בלעדיו נהיה מוּעדים לאסון!" עמדה רחל על שלה, "למה אתה עושה את זה, יקירי?"
אימא, הוא מרמה אותנו!" בכה הילד.
"על מה אתה מדבר?" נבהלה רחל בהצמידה את ידה ללבה.
"אימא, אל תתרגשי, תכף אביא לך תרופה," ביקש אלי בהגיחו מהטרקלין וכעבור שעה קלה הוא חזר בהביאו צלוחית קטנה עם טיפות ללב וכוסית מלאה במים, "רק אל תתרגשי, אימא'לה. אם את רוצה, אעבוד עם הדוד ראובן. בהן צדק, אעבוד אִתו! רק דבר אחד אני מבקש: אל תתרגשי בבקשה." 
בהתעשתה קמעה, נאנחה רחל ואמרה בנשימה כבדה:
"יקירי, הדוד ראובן אומר שמאשקה חולה מאוד, היא משתעלת ומקיאה. הוא רוצה לקחת אותה לבדיקה אצל רופא חיות. הרי מאשקה כבר זקנה. אולי נצטרך למכור אותה." 
"בנוכחותי לא קרה שום דבר כזה." אמר הילד חרש-חרש. 
"אם לא תרצה לעבוד, מי יביא לנו את הכסף לפת לחם? הרי יש לך שתי אחיות קטנות." אמרה רחל, ולאחר שלשֵׁמע דבריה פרץ אלי בבכי, הוסיפה: "אל תבכה, ילד יקר שלי. אל תבכה, אני מתחננת! אתה קורע את לבי!" היא הצמידה את בנה אליה ונשקה לו, "אבא יתפלל למעננו."

היה זה ערב שבת. בהליכה גאוותנית, עצלה ומתנדנדת, פסע ראובן הלבוש בהדר ברחוב הראשי של בילה צרקבה, הלך קוממיות, בשלחוֹ מבט יהיר אל עוברי האורח הנקרים בדרכו. היה לו מצב רוח נהדר. הוא אפילו זמזם את לחנוֹ של הפזמון הסאטירי קל הדעת ששמע במקול בביתו של אחד הלקוחות: "כל קלפן - למשחק יש לו חשק, כל אשר בידך מנחש הוא, יגלה את קלפיך עד תום, ואותך הוא ישאיר בעירום." ואכן הייתה לו סיבה טובה לכך: כיסו, שפּעם היה ריק מפרוטה, כעת היה מלא כסף הודות לתשלומיהם של הלקוחות שהוא אסף היום. בציפייה לארוחת צהריים דשנה וטעימה ולכוסית ווֹדקה הצורבת את פיו, הוא מיהר לבית דודנו המנוח אהרן. 
בשעה שראובן נכנס לטרקלין, רחל ובנותיה בירכו את הברכות והדליקו את נרות השבת. לשולחן הערוך ישב אלי, לבוש בחולצה צחורה, צחה ומגוהצת.
"שבת שלום!" בירך ראובן לשלום את הנוכחים.
"שבת שלום!" ענו הבנות פה אחד.
"שב, ראובן," הציעה בעלת הבית.
"תודה," ענה לה גיסהּ וחכך ידיים, "איזה ריח מגרה תיאבון! אלי, יום שבת מגיע, צריך לחייך. אתה צריך לקבל את פני השבת בשמחה, ואז כל השבוע יהיה טוב ומוצלח. ואתה יושב סַר פנים כמו חתן שלא קיבל נדוניה." הוא פרץ בצחוק צוהל. גם הבנות צחקו, ואילו אלי הסמיק והזעיף את פניו. "בואי, רחלי, נרים כוסית." וראובן, אשר ישב בצד הנגדי של השולחן, קם וניגש אל גיסתו, לקח בקבוק יין, מילא את כוֹסהּ, ואילו לעצמו הוא מזג יי"ש, "נשתה לחיי שבת המלכה, הידד!" קרא ראובן וגמע את המשקה בלגימה אחת. "ילדים, אני ממש מקנא בכם שיש לכם אימא כזאת. יש לה ידי זהב, אין כמוה באמנות הבישול. ללקק את האצבעות! תאמינו לי, אין כמו הגעפילטע פיש של אימא שלכם, נשבע לכם, אצל אף אחד הוא לא טעים כמו אצלה!" פטפט ראובן, כשהוא מפטם את עצמו במטעמים מכל טוּב. ראובן תמיד היה פטפטן גדול ונהג לגבּב מליצות, אך כעת, כשהיי"ש ריכּך את הכרתו, הוא ממש המטיר את רחל במליצות תפלוֹת בשפע, ולא היה להן סוף. "כמובן, איני יְרא אלוהים כמו אביכם המנוח, אבל גם אני יודע משהו. הרי אני קרוב המשפחה שלו. כבר עשיתי את הקידוש, נכון, אלי?" פנה האיש לילד השותק.
"את הקידוש עושים על היין ולא על ווֹדקה." ענה אלי. 
"אתה צודק יקירי, אבל זה לא נורא, עוד לא איחרתי." קם ראובן, ניגש אל רחל, לקח את בקבוק היין ומילא את כוסו, "זה מה שנעשה, אלי. באותה הזדמנות גם נערבב, כמו שאומרים, לשיפור מצב רוח. נכון, רחלי?" היא הנידה ראשה בתוכחה, "נו, בואו אל הדוד, האחייניות האהובות שלי גולדה וטובה'לה."
ניגשו אליו הילדות וישבו על ברכיו. אלי קם:
"אימא, אני חייב ללכת לחדרי. אני עייף ורוצה לישון."
"הרי לכם הפתעה," גיחך ראובן, "לא עבדת היום ואתה אומר שהתעייפת? אתה ממש בחור מוזר."
"לך, יקירי, תנוח. עבדת הרבה במהלך השבוע."
"לילה טוב!" אמר הילד ויצא מהטרקלין.
האֵם רק ליוותה אותו במבט נוּגה.
פיהקה האחות הקטנה, ניגשה אל אמהּ, וישבה על ברכיה. 
"מה, גולדה, גם את רוצה לישון?" הילדה תקעה את אפה בכֶתף אמה. גם טובה'לה פיהקה. "זהו, זהו! בואו, יקירותיי, אציע לכן את המיטות!"
כשהן יצאו, מזג ראובן לעצמו עוד כוסית יי"ש, שתה וקינח בעוגת שמרים עם בשר ובכרוּב כבוש. פיהק והתמתח כמו חתול, כולו שָׂבֵע, שְׂבע רצון ושְׂבע עונג בעת ובעונה אחת. קם, ניגש לדלת חדרו של אלי, פתח אותה בזהירות ונוכח שהילד כבר שקע בתנומה. חזר לטרקלין והחל לאסוף את הכלים מהשולחן ולהעבירם למטבח. 
"תודה," הודתה לו רחל בהיכנסה לחדר, "נימוס כזה אינו אופייני לרווקים. כדאי שתתחתן, ראובן. אשתך הייתה מרוצה ממך."
"למה לי להתחתן? אילו הייתי פוגש אישה כמוך - זה היה עניין אחר! אבל איפה אמצא אישה כזאת? רק לבן דודי המנוח האיר המזל פנים, והוא התחתן עם אישה כמוך."  
"אלוהים אדירים, שוב האיש הזה חוזר לסורו?" אמרה רחל בהדגישה את הגוף השלישי, וחייכה, "מי שמחפש - ימצא לבטח."
היא אספה את כלי האוכל שנשארו על השולחן והתיישבה על הספה. ניגש ראובן לחלון ואמר:
"איזה גשם זלעפות ניתך! מטר סוחף! גשם כזה יכול לרדת עד הבוקר. רחל, יש לך ילדים מקסימים," והתיישב על הספה לידה.
"כן, יש לי ילדים טובים, אבל איזה אבא נפלא הם שָׁכלו בעודם באיבם. ומי שהתייתם מאביו..." היא קטעה את דבריה והשתתקה בנשכה את שפתיה.
"אבל רחל, אני תמיד אהיה לצִדכם. בכל זאת אתם קרובי המשפחה שלי, לא אנשים זרים."
"תודה."
"רחל, אנחנו עוד נהיה יחד," הוא התקרב אליה ואחז את ידה. 
"לא צריך, ראובן. לא צריך." לחשה רחל, כשהיא מנסה לחלץ את ידה, אך הוא לא שחרר אותה.
"רחל, הרי את יודעת שלפי מסורת ישראל..."
"אני יודעת," שיסעה אותו, "אבל אני עוד לא מוכנה. עוד מוקדם מדיי לדבּר על זה."
"אנחנו לא נספר לאף אחד," שחרר ראובן את ידה וגיפּף אותה, "רחל, אני נשבע לך שאעשה הכול כדי שלא תדעו רעב ומחסור, ושהכול יהיה אצלכם כמו שהיה כשאהרן היה בחיים. אני אוהב אותך כבר מזמן. כבר מזמן." הוא כיסה את צווארה ופניה בנשיקות חמות. 
"ראובן, מה אתה עושה? חס ושלום, הילדים יראו או ישמעו אותנו." לחשה רחל בקול מבוהל, "פה אי אפשר, אסור! מה אתה עושה?"
הוא קם מהספה ומשך אותה לחדר השינה.

החורף ההוא היה באוקראינה קר מאוד ומושלג. תלי השלג שנערמו אחרי סופות השלגים הממושכות התגבּבו בחוצות קייב וחסמו לחלוטין את המעבר בכל הרחובות. להפתעתם הרבּה של כל בני משפחת פצ'ורין, קוּזמיץ', חביב המשפחה שלא חלה מעולם, נפל פתאום למשכב. כל הטרָחות הכרוכות בטיפול בזקן החולה ובדאגות למשק הבית נפלו למעמסה על חיים. מדי יום ביומו, מספר פעמים ביום, הוא נאלץ לגרוף את השלג כדי לנקות את המשעולים הסלולים בחצר, אך הוא עמד בהצלחה בכל העבודות שהוטלו עליו. לבסוף החלים קוּזמיץ', ואילו חיים חש ברע. הוא סבל מחום גבוה ומשיעול עז. לא עבר זמן רב, והתברר שהילד לקה בדלקת ריאות. הבשׂורה הרעה גרמה צער עמוק לטיכון תיאופנוביץ', והלה הזמין אליו את הרופא המטפל של משפחתו. ישב הפרופסור ליד מיטתו של החולה, אחז את ידו הלוהטת של הילד וניסה להרגיעו.
"אין דבר, חמוד. בעזרת השם, אתה תחלים. תסיים את הגימנסיה, תתקבל לאקדמיה למוסיקה, וכשתסיים את חוק לימודיך, תהיה מוסיקאי מקצועי."
שמע חיים את דבריו, ופניו אוֹרוּ בבת שחוק מאושרת. 
לא עבר זמן רב ומצבו החל להשתפּר. הדוד הרשל ביקר את אחיינו החולה מדי יום ביומו. באמצע האביב הילד החלים לחלוטין, שב לאיתנו והלך לגימנסיה. על אף היעדרותו במשך חודש וחצי כמעט, הוא הצליח לסיים את שנת הלימודים בהצטיינות יתרה. חיים התגעגע מאוד לבית הוריו ולאמו, לאחִיו ולאחיותיו, וחיכה בקוצר רוח לחופש הגדול, כי ידע שאז יוכל להיפּגש אִתם. 
האביב שבא אחרי החורף הקר לא זו בלבד שהקדים לבוא, אלא היה גם חם מאוד. לַהט השמש הֵמס את השלג והקרח, והפשרת השלגים המהירה גרמה לגאוּת נהרות ולהצפה. הנהר רוֹס עלה על גדותיו, הציף כמה וכמה כפרים במחוז, והמבול הזה לא פסח אפילו על בילה צרקבה. אם בימי החורף המושלגים אלי עוד הצליח איכשהו להגיע לבתי לקוחותיו ולספּק להם מים מינרליים, הרי באביב נבצר ממנו להגיע אל המעיין. רחל נאלצה להסתפּק בתוצרת המשק שלה, אשר לא אחת הייתה לה לעֵזר בשעת מצוקה. למרבה צערהּ, במהלך החורף הקר בנותיה, ובייחוד גולדה הקטנה, הצטננו לעתים קרובות. אלי, אם כי בימים האלה לא עבד, התעורר כהרגלו בשעה חמש לפנות בוקר, יצא מהבית והגיש את המזון לסוסים ולפרה, לעז ולתרנגולות. לאחר מכן היה מנקה מהשלג את החצר ואת חלקת הרחוב הסמוכה לגֶדר ביתם. בניהם של אהרן ורחל, בדומה לאביהם, היו אנשים חרוצים שאהבו לעבוד והתרגלו לדאוג למשק הבית. 
אלי, אשר התרגל ללכת לישון בשעה מוקדמת, נהג להתעורר באמצע הליל. תמיד אכל עוגייה אחת - הוא אהב מאוד את המאפים הטעימים של אמו - שתה כוס חלב והלך לישון שוב, אך שנתו לא הייתה שלווה כלל ועיקר. לילה אחד הוא שמע את השיעול השקט של אחותו. 'גולדה המסכנה, חלתה שוב, והרי היא החלימה רק לא מזמן.' הוא קם ממיטתו, יצא למסדְרון, הדליק את הנר ונכנס לחדר אחיותיו. גולדה השתעלה ללא הפסק.
"גולדה, הצטננת שוב?" שאל. אך הילדה השתעלה בלי לפקוח את עיניה. גהר עליה, "את רוצה שאביא לך חלב חם עם דבש?" 
"אני לא רוצה שום חלב. אני רוצה לישון! עזוב אותי!"
"אולי תשתי תה?"
"גם תה אני לא רוצה!" צעקה הילדה, "תן לי לישון!" 
"אז אני הולך לקרוא לאימא."
"לך!"
"אבל אַת רוצה להחלים?"
"לא רוצה," התעקשה הילדה מבּלי שתפסיק להשתעל.
הצמיד הילד את כף ידו למצחהּ ואמר:
"יש לך חום גבוה! גולדה, אני מבקש מכל הלב שתשתי חלב חם עם דבש."
"הסתלק מפה," פרצה בבכי, "תן לי לישון."
הרגיש אלי שלא יוּכל להושיט לה שום עזרה והלך לקרוא לאמו.
"אימא, אימא," לחש הילד בפָתחו במקצת את דלת חדר השינה, "גולדה חולה!"
"כן, כן! אני תכף באה," ענתה האם בקול ישנוני והוסיפה בנימה נרגשת, "איפה נעליי הבית שלי?"
פתח אלי את הדלת ונכנס לחדר השינה עם הווילונות המוסטים, כדי להאיר את רִצפת החדר לאמו היושבת על המיטה. התכופף. הנר הדולק האיר את ראשו של ראובן הנח על הכרית. הילד כמו התחשמל, הגיח מחדר השינה, נכנס בריצה לחדרו, צנח על מיטתו, תקע את פניו בכרית ופרץ בבכי.
"אלי! אלי!" נשמע קול אמו, "מה קרה? מה קרה, יקירי?" שאלה האֵם כשהיא ניגשת אל בנה, "למה אתה בוכה?" היא הניחה את ידה על ראשו, אך הוא הדף את ידה בזעם. "אתה כועס לשווא שהדוד ראובן נשאר ללון אצלנו. הרי אתה כבר לא ילד קטן. עברה יותר משנה מאז שאבא נרצח, ולפי מסורת עמֵנו אחיו של המת חייב להתחתן עם האלמנה. אתה מבין את זה, טיפשון שלי?" שאלה. אך אלי רק לפת את ראשו, אטם את אוזניו בכפות ידיו, פן ישמע את קול אמו הקורע את לבו, ומירר בבכי ביתר שאת. "חשבתי שאתה ילד גדול ונבון, ואתה - ילד קטן וטיפש," אמרה רחל בקול זעף, כי הדבר חרה לה מאוד, ויצאה מהחדר.
היא ניגשה למטבח, הדליקה שם את עששית הנפט ונכנסה לחדר הבנות. שתי הילדות ישנו. גולדה שכבה על הגב ונשמה בכבדוּת. נשקה לה רחל וסובבה אותה על הצד. "אבוי לנו, לאומללים! מה חָטָאנו ומה פָּשענו שפקד אותנו האסון הנורא הזה, ילדיי היקרים?"
השפּילה רחל את ראשה וחזרה לחדר השינה. ישבה על המיטה. התעורר ראובן, גיפּף את מותניה ומשכהּ אליו, אך היא הלמה בו במרפק בכל הכוח. 
"מה יש לָך, השתגעת? זה כואב! איזה דיבוק נכנס בָּך?"
"איזו טיפּשה אני, רבתי בגללךָ עם הבן שלי."
"אהה, הבנתי מה העניין," גיחך ראובן, "הוא מקנא לך!"
"לא הייתי צריכה להרשות לך להיכנס למיטה שלי."
"את אשמה בעצמֵך. הִצעתי לך ללכת לחוּפּה. נו בסדר, בסדר. הוא יירגע. יגדל, יתבגר ויבין את הכול. בואי לחופה, יָפָתי, וכעת בואי אליי. הכול יהיה טוב." וראובן משך אותה אליו בכוח. 
בבוא האביב זרחה שמש פז וחיממה את אדמת אוקראינה הקפואה, באה עונת חגי האביב המיוחלים, והראשון במעלָה שבהם - חג הפסח, חג החירות, אחד ממועדי ישראל החשובים ביותר. הרשל הלבוש בהדר בא לביתו של פרופ' פצ'ורין, בהביאו מתנות למכביר, ממתקים ומגדנות ומיני תרגימה לאחיינוֹ חיים ולידידו ולרי. אך חשוב מכול - הוא הביא מצות בשפע, שאותן, למרבה שמחתו וגאוותו של הילד היהודי, אכלו כל בני ביתו של טיכון תיאופנוביץ'. לצערו הרב של הרשל, דחה חיים על הסף את הצעתו לחגוג סדר פסח בביתו, וחגג אותו בביתו של ידידו לכיתה. אחרי הפסח בא חג הפסחא הנוצרי. בביתו של פרופ' פצ'ורין חיכו לו בקוצר רוח משתי סיבות: ראשית, הוא חל ביום הולדתו של בעל הבית; שנית, אף כי טיכון תיאופנוביץ' ורעייתו לא היו נוצרים אדוקים, הם שמרו את מסורת אבותיהם: מדי שנה, ביום הראשון של החג, הם ערכו בביתם נשף חגיגי לקרובי משפחתם ולידידיהם, והזמינו אמנים אורחים: נגנים, זמרים ומשוררים. השנה הזמינו בעלי השמחה את הרשל כץ עם בני משפחתו, אך למרבה שמחתו של חיים, הדוד הרשל בא לבד. אחרי הסעודה החגיגית בחדר האוכל כל האורחים עברו לטרקלין, שם הם ערכו נשף שירה, מחולות ומוסיקה. 
לפי המנהג הקיים בבית משפחת פצ'ורין, כל הנשפים שנערכו בביתם הסתיימו בהופעתו של בנו הצעיר. בדרך כלל נהג האב ללמד אותו איזו מנגינה חדשה לרגל חג. הפעם קבע טיכון תיאופנוביץ' שוולרי ינגן יחד עם ידידו חיים. אוֹרוּ פניו של הרשל, הוא הביט באחיינו, ולבו התרונן באושר ובגאווה. 'כל הכבוד לך, יקירי,' חשב הדוד, 'יישר כוחך! מי ייתן ורחל הייתה רואה אותך. צר לי שאהרן אביך לא ראה בחייו את היום המאושר הזה.'
"תגיד טיכון, זהו אותו ילד פלא שסיפרת עליו?" שאל באירוניה אחד מידידיו של הפרופסור, מלחין יְדוּע שֵׁם, כשהוא מאזין לדואט הכנרים. 
"כן איוון, דווקא עליו סיפרתי."
כיוון שסיימו הידידים את נגינתם, התרחק ולרי מפסנתר-הכנף, והיה מובן שאינו רוצה לנגן עוד. בזמן האחרון הוריו דאגו יותר ויותר לנוכח האדישוּת שבּהּ הוא החל להתייחס ללימודי המוסיקה. גם חיים פסע לאִטו בעקבותיו של ולרי. הקהל ליווה את הכנרים בתשואות. 
"איוון, אתה רוצה לשמוע את נגינתו של הילד?"
"תמיד מעניין לשמוע את נגינתו של ילד פלא."
למרבה הפתעתו של חיים, ניגש אליו טיכון תיאופנוביץ':
"חיים, נגן לנו בבקשה." ראה שהילד הסמיק, והוסיף: "אל תתבייש, ידיד. נגן מה שתרצה."
"בוא, בוא חיים, אל תדאג," עודד ולרי את ידידו, "הכול יהיה בסדר."
ניגש חיים אל הבמה, אנסטסיה ניקולאייבנה שכבר ישבה ליד פסנתר-כנף נתנה בו מבט רך, חייכה אל הילד בסבר פנים יפות ונדה לו בראשה. קמץ חיים את שפתיו, הרצין פניו, הניח את הכינור על כתפו והתרכז כמו אצן על קו הזינוק. עָצם את עיניו - הוא כבר היה רגיל לכך - והחל לנגן. כשסיים, כל הקהל הריע לו בגל התשואות, ואילו מורהו נשק לו בהתפעלות.
"כל הכבוד, יקירי." שיבּח אותו הפרופסור קבל עם ועדה.
"כן, זה באמת ילד פלא יהודי!" קלטה אוזנו של הרשל את דבריו של המלחין, ותכף ומיד הוא שמע גם את תגובתה של איזו גברת היושבת לידו:
"אכן, לא כל סטודנט, ואפילו חרוץ מאוד, זוכה לדברי שבח כאלה מפי הפרופסור."
'כן, כעת אני יודע בוודאות שחיים יהיה כנר דגול.' חשב הרשל. הוא באמת היה משוכנע מעל לכל ספק שהמשאלה הזאת תתגשם. 
עד תום שנת הלימודים בגימנסיה נשארו שבועיים בלבד, המורים כבר הספיקו להעניק את הציוּנים הסופיים בכל המקצועות. חיים היה צפוי לקבל תעודת הוקרה חתומה בידי מנהל גימנסיה, שתוענק לו במעמדו של הדוד הרשל באספת ההורים החגיגית ביום האחרון של שנת הלימודים. לילד היה מצב רוח נפלא. הוא ציפּה לחופש הגדול ולביקור המיוחל בבית משפחתו בעיירה בילה צרקבה. 

שעת צהריים כבר עברה. שמש האביב להטה כמו תנור וצרבה את הארץ. ישבו ולרה וחיים בביתן בגן ושיחקו שח נגד קוּזמיץ'. 
"אסור לכם, חמודים שלי, ללכת עם הפָּרש, אתם חושפים את המלך. אם אלך עם המלכה, אפיל את הצְריח שלכם ואתן לכם שח. הבנתם אותי, קוזקים?"
"כן." ענה לו חיים שגילה חוסר ריכוז, וכעת חרה לו מאוד. 
נשמע צלצול הפעמונים. אלו נתלו בידי קוּזמיץ' על דלת הכניסה, בפרוזדור הבית ובכל הפינות המרוחקות של החצר והגן. 
" אימא באה, ככל הנראה." אמר ולרי וקם מהכיסא הקלוע, אך חיים הקדים אותו, קפץ על רגליו ורץ אל הפּשפָּש  כדי לפתוח אותו. למרבה שמחתו, לפניו עמד הרשל. 
"שלום, חיים." אמר דודו בהיכנסו לחצר, ונשק לאחיינו.
"שלום, דוד הרשל."
"מה שלומך, יקירי?"
"הכול טוב ויפה."
"ברוך השם."
"דוד הרשל, בוא אִתנו לגן, תראה אותי ואת וָלרה משַׂחקים שח נגד קוּזמיץ'. אנחנו בצוותא והוא לבד."
"לא, לא, עדיף שנלך לחדרך," הם נכנסו לחדרם המשותף של חיים וקוּזמיץ' "אתה יודע מה, חיים? אתמול הייתי בעיירה בילה צרקבה."
"באמת?" קרא הילד בשמחה, "ומה שלום אימא? איך היא מרגישה?"
"לא מי יודע מה."
"היא שוב סובלת מכאבֵי לב?"
"כן," נד הדוד בראשו.
"כל כך רציתי לראות את אמי," אמר הילד, כשהוא קומץ את שפתיו ומביט בדודו במבט מתחנן.
"אבל הלימודים עוד לא הסתיימו."
"כבר לא נותנים לנו שיעורי בית. אנחנו רק יוצאים לסיורים מודרכים."
"ואֵילו ציוּנים היו לך השנה?" שאל הרשל והצטער על שאלתו, הרי בלאו הכי היו ידועים לו הישגי אחיינוֹ בלימודים.
"רק ציוּנים מצוינים." חייך חיים. 
"כל הכבוד, יקירי, יישר כוחך!" שיבּח אותו הרשל, קם מהכיסא, ניגש לאחיינו, ניער בידו את שְׂערו המתולתל וחיוך על לחיו," אתה רוצה לנסוע?"
"רוצה גם רוצה."
"טוב. היום תארוז את כל החפצים שתצטרך לדרך, ומחר ניסע."
"תודה רבה!" הודה לו חיים. 
בבואו של חיים לבית הוריו, גילה לו אחיו הגדול מהי הסיבה האמתית לכך שמחלת אמו כה החריפה דווקא בזמן האחרון. הכול קרה באשמת גיסהּ ראובן, שבזמנו היא כה סמכה עליו. באָמרו לה שאחת הסוסות חלתה, וכל עוד לא מאוחר חייבים למכור אותה בהקדם האפשרי, מכר ראובן את הסוסה באחד השווקים בקייב ולא חזר הביתה. כעבור זמן מה הגיעו אליהם שמועות שקְרוב המשפחה הערמומי היגר לארצות הברית. בהישארו עם סוסה אחת - זקנה רצוצה ובאמת חולה - המשיך אלי לנַפּק את המים ללקוחותיו, אך הכסף שהוא הרוויח כעת הספּיק לו בקושי כדי שהמשפחה תחיה מהיד לפּה. 
אם כן, המזל לא האיר פנים לחיים ולמורה שלו למוסיקה: תקווֹתיהם לא יכלו להתגשם. ראה הילד את המצב העגום של משפחתו וסירב ללא היסוס לחזור לקייב, על אף ניסיונותיו של דודו להניאו מהצעד הזה. אמנם צר היה לו להפסיק את לימודיו אצל פרופסור טיכון תיאופנוביץ' פצ'ורין, אשר באמת היה מורה למופת, אך הוא החליט להקריב את עתידו למען שלום משפחתו. 
הודות לקשריו של דוד הרשל, הוא התקבל מיד לעבודה במפעל ממתקים קטן בבילה צרקבה. נושא הלימודים כבר לא בא בחשבון. בשובו הביתה מעבודתו המפרכת בשעות הערב המאוחרות הוא היה מסוגל רק לאכול ארוחת ערב קלה - לא היה לו כוח אפילו ללעוס! - ובנָפלו על מיטתו היה נרדם תכף ומיד. מדי שבוע הוא חיכה בקוצר רוח לבוא השבת, כי היה זה היום היחיד שהייתה אפשרות כלשהי לנוח בו. בנגנו בכינור, שכח חיים את הצער ואת כל הטרדות. נגלה לפניו עולם שְׁטוף אור יפה כאגדת קסמים שלא היה בו מקום לשקרים ולנוולוּת, לאכזריות ולאלימות, עולם שכוחות הטוב והמוסיקה משלו בו בכיפה. נעימות הפלא של הכינור הולידו בלבו של הילד את הדמיונות המבהיקים שהיו לבאר הבלתי נראית והבלתי נדלית שממנה שאב את כוחותיו הנפשיים. 

אך הזמן נקף, והֵדי המאורעות הֲרֵי הגורל שהסעירו בתקופה ההיא את כל אירופה החלו להגיע לעיירה לעתים תכופות יותר ויותר. התלקחותם חסרת התקדים של הִלכי הרוח השוביניסטיים היא שבישרה את מְערבולת הדמים המתרגשת ובאה. גם אוקראינה, שעלתה בה קרנה של הלאומנות שלוחת הרסן, לא הייתה יוצאת מן הכלל, דבר שבא לידי ביטוי בהתפרצות האנטישמיות הברברית ובִפרעות עקוּבּות מדם רבות לאין ספור, שנספו בהן מאות ואלפי יהודים חפּים מפשע. 
יום אחד, כשחיים אכל בחָפזה את ארוחת הבוקר שלו והלך לעבודה והאם החולה טרחה במטבח בבשלה את האוכל בעבור ילדיה שטרם הקיצו, פרצו לביתה של משפחת כץ ארבעה פורעים חמושים באלות קצרות ובאגרופנים, כולם שיכורים כלוֹט ובפיהם צרחה "מוות ליהודים!" בשברם את כל מה שבא ליד, הם פרצו לחדר בו ישנו הילדים. 
"תראה וס'קה איך היהודונים ישנים על אדמת הסלאבים!" צעק אחד הפורעים. הוא הניף את האלה מעל ראשו וסובב אותה באוויר.
נבהלה רחל ונחפּזה להיכנס לחדר.
"מה אתם עושים? מה אתם צריכים בביתנו?" צעקה האישה כשהיא ניצבת בין ילדיה המפוחדים לבין הפורעים הצמאים לדם.
"תראו איזו יהודונת מהממת! איזה ציצים יפים יש לה!" צרח בקולי קולות גברתן משׂוּפם גס רוח לבוש במכנסיים מוכתמים בדוהַן, כשהוא חופן בגסות את שדיה וצוחק בלעג מרושע. 
שלחה רחל מבט מלא שנאה בפּורעים המתפרצים, דחפה את המשׂוּפם במלוא הכוח והדפה אותו, אך הלה נשא אותה על זרועותיו וסחב לחדר הסמוך. ידידיו השיכורים פרצו בצחוק צוהל מחריש אוזניים, אך הילדים הבוכים שמעו רק את זַעקות האימים של אִמם האומללה הנאנסת בידי הברברי המתבהם. 
"עִזבו את אמי!" צעק אלי בקָפצו מעל המיטה, ונחלץ לעזרת אמו. 
הניף הפורע את אלתו, ריסק בִּן-רגע את ראשו של הילד, וגופתו צנחה בפתח החדר. רחל הייתה שרועה ללא רוח חיים כמטחווי יד ממנו. 
חזר חיים הביתה מהעבודה, ושם נגלה לו חֶזיון אימים. למחרת, הודות לעזרה שהושיטו לו שכניו, הוא הביא למנוחות את אמִו ואת אחִיו, שנקברו משני צדי קִברוֹ של אביו המנוח. כעבור שלושה ימים, כשגם הפעם הוא נעזר בשכניו, מכר את כל הרכוש שנשאר במשק ביתו הדל, לקח את שתי אחיותיו הקטנות, עלה אִתן לעגלה שהזדמנה לו בדרך לקייב, ונסע לבית של דוד הרשל. כפי שצפה מראש, דודו הזדהה עם האסון שפּקד את משפחתו. הוא שכר חדר קטן בעבור אחייניו היקרים ועשה הכול כדי לעזור לחיים, אשר היה נבון ובעל מרץ שלא לפי גילו, להתקבל לגילדת הסנדלרים. הילד עשה לילות כימים בעבדו בזיעת אפּיו, ורק בקושי הצליח לכלכּל את אחיותיו הקטנות, בעודו נסמך על עזרת דודו, אשר גם עסקיו היו באותה תקופה בשפל. כך נקפו הימים - בטרָדות לאין ספור ובטרחות לפרנסת המשפחה. האח הגדול עשה את המיטב שהיה ביכולתו כדי לתמוך באחיותיו הקטנות ולנחם אותן.   
גם הפרופ' טיכון פצ'ורין ובני משפחתו קיבלו בצער עמוק את בשׂוֹרת האימים על אודות האסון שפּקד את משפחתו של חיים כץ. 
"זה איום ונורא! זוועה כזאת אינה עולה על הדעת! רק אצלנו מתאפשרים מעשי תועבה שכאלה. אנשים חפּים מפשע נרצחים באור יום על לא עוול בכפּיהם! זהו פוגרום ברברי פשוטו כמשמעו!" התרעם טיכון תיאופנוביץ', כשהוא יושב בטרקלין ביתו עם בני משפחתו, ומולם יושב הרשל כץ, "אם התועבה הזאת תימשך גם הלאה, זה יביא עלינו פורענות של ממש!" זעם הפרופסור, דממה מעיקה מילאה את הטרקלין שתמיד היה מלא קולות שמחה וצחוק, "פעם, כשסיפרו לי על הפְּרעות, חשבתי שהפוגרומים הם מעשה ידם של בריונים שיכורים ואספסוף חסר דעת. אבל התיאור ששמעתי מפּיך מעיד על המדיניוּת הנפשעת של השלטונות, נוצר הרושם שהרָשויות מעודדות את ההתפרצויות האלו. צר לי מאוד שהזוועה הזאת מתרחשת גם אצלנו באוקראינה. לצערנו, לא הפקנו שום לקחים מהפּרעות העקוּבּות מדם החל מהפוגרום הראשון ביהודי קייב בשנת 1113, דרך ימי חמלניצקי הרוצח וכלה בפרעות שפורצות בימינו אנו! הם עדיין לא מסתפּקים בדם ששפכו! חיות טרף! לא, הם אפילו גרועים יותר מחיות טרף!" 
"האנטישמיות היא מחלה שכמוה ככלבת, חייבים להשמיד את המנוּולים האלה כמו כלבים שוטים  משוטטים ברחובות! מי ייתן, ויִתלו אותם קבל עם ועדה במרכז העיר, כדי שכּל עוברי האורח יירקו עליהם בשאט נפש!" הפר קוּזמיץ' את השתיקה. 
"אכן גורל קשה נפל בחלקו של חיים, אך אני משוכנע שהוא יחזַק ויאמַץ ויעמוד בפּרץ, על אף כל האסונות שפְּקָדוהו. הוא בחור כארז. תודה רבה לך, הרשל אהרונוביץ', שבאת אלינו."
"טיכון תיאופנוביץ', יש לך בקשה אליך: במרוצת הזמן חיים יתעשת, יתגבּר על הצער. אנא ממך, אם לא קשה לך, תמשיך לתת לו את שיעורי המוסיקה שנתת קודם. אודה לך מכל הלב, הרי הוא קטָע את לימודיו בעל כורחו וקיבל קשה מאוד את הפסקת הלימודים." 
"הִקדמת את הַצעתי, הרשל אהרונוביץ', זה בדיוק מה שרציתי לומר לך. תהיה זו עוולה מצערת, אם ילד כה מחונך יעזוב את לימודי המוסיקה. הלוואי על כל ההורים שיהיו להם ילדים מוכשרים כמו חיים. אנחנו, למשל, רוחשים לו אהדה רבה. בעינינו הוא היה כאחד מבּני משפחתנו. אם הוא ייתקל בבעיה כלשהי, בבקשה, שלא יתבייש לפנות אלינו בכל עניין, אנחנו תמיד נשמח לעזור לו."
"תודה רבה. לפי שעה, אינם נזקקים מבּחינה כלכלית. שכרתי בעבורם חדר הגון בהחלט."
"לא היה צורך בכך, הרשל אהרונוביץ'. בביתנו יש מספיק מקום. אגף שלם פנוי לחלוטין. נכון, אנסטסיה?" פנה הפרופסור לרעייתו.
"כמובן." אמרה האישה בכֵנוּת, כשהיא מאשרת את דברי בעלה. 
"תודה רבה." הודה הרשל, וקם מהכיסא. 
גם בעלי הבית קמו יחד אִתו. 
"נשמח מאוד אם אחייניך יבקרו אצלנו, וחיים יבוא לשיעור." אמרה בעלת הבית. 
"דוד הרשל, בבקשה, תמסור לחיים דרישת שלום ממני!" קרא ולרי, "שיבוא לבקר אותנו כמה שיותר מוקדם. אני מתגעגע אליו מאוד."
"וגם אני." אמר קוּזמיץ' בחיוך אוהד. 
יצא הרשל מבֵּיתם, כשהוא מכיר תודה לאנשים הללו, שהיו בעיניו כבני משפחתו. למרבה שמחתו, אהבת המוסיקה של אחיינו עזרה לו להתגבר על הצער ועל מצב הרוח המדוכדך. חיים ואחיותיו ביקרו את משפחת פצ'ורין פעם בשבוע, ותמיד התקבלו בסבר פנים יפות. כל עוד נמשך השיעור, וחיים וטיכון תיאופנוביץ' היו עסוקים, וָלֶרָה וקוּזמיץ' שיעשעו את גולדה וטובה'לה. לכן גם הבנות אהבו לבקר בביתו של המורה למוסיקה. 

5
כך נקפו הימים - חייהם של היתומים נמשכו כרצף של צרות ושמחות. חלפה הילדוּת, באו שנות הנעורים. חיים המשיך לעבוד במפעל הנעליים, יצאו לו מוניטין של עובד מצטיין, ולימים הוא עזר לאחיותיו להתקבל לעבודה באותו המפעל. בשָׂכרם שני חדרים גדולים בדירה שיתופית, הם חיו בידידוּת כמשפחה אחת. בדומה לרוב הפועלים הצעירים דאז, הזדהה גם חיים עם הרעיונות המהפּכניים, שנחשבו אז להלכי רוח חדשים ומתקדמים. מדי יום ביומו הוא ביקר באסיפות הארגונים המהפּכניים שנערכו במחתרת בניגוד לאיסור החמור שהטילו עליהן הרשויות. שם הוא נפגש עם עמיתיו, מתנגדיו הנלהבים של המשטר המלוכני. התבונה המוּלדת והכשרונות הארגוניים האופייניים לו קסמוּ לבריות, ובמרוצת הזמן סמכותו והשפעתו של המהפכן הצעיר בקרב חבריו גברו עד כדי כך שהוא נעשה מנהיגם. 
המתיחוּת ששׂררה גם ביחסים הבינלאומיים וגם במצב הפנימי בקיסרות הרוסית האדירה, המשטר המלוכני שנשען רק על כידוני הצבא ומגלבי המשטרה, השביתות והמהומות שארגנו הפועלים הנאבקים למען זכויותיהם בתשובה למדיניות הדיכוי של הרשויות והפּרעות האכזריות שפּרצו לעתים תכופות ופגעו קשות באוכלוסייה היהודית - כל אלו אילצו את היהודים לשקול את הצורך בהגירה. גם הרשל כץ לא היה יוצא מן הכלל. 
ובינתיים, חיים הכיר בעבודתו בחורה חיננית בשם שרה, שבאה מפרובינציה לקייב כדי לחפש בה פרנסה. הם התאהבו זה בזה וגמרו אומֶר להתחתן. כשתכניותיהם נודעו לטובה'לה ולאחותה גולדה, הן השאירו את הדירה לחיים, ושכרו ביחד חדר אחד בדירה אחרת. 
חיים קיבל קשה את החלטת דודו להגר לארצות הברית, והחליט לחגוג את חתונתו לפני הגירתו. בעיני הרשל הייתה זו הפתעה נעימה, והוא הציע לערוך את מסיבת החתונה בביתו, כל עוד לא מכר אותו, ועוד - על אף התנגדותו של חיים - קיבל עליו את מחצית ההוצאות. לאירוע המשפחתי הזה הוזמנו רק קרובי משפחתם וידידיהם של החתן והכלה. מובן מאליו שהזמנה מיוחדת נשלחה גם לטיכון תיאופנוביץ' ולבני ביתו. טקס הנישואין של חיים ושרה נערך לפי מסורת ישראל - טקס החוּפּה נערך כהלכה. ששון ושמחה שׂררו בביתו הגדול של הרשל. החתן והכלה הרגישו שזהו אחד הימים המאושרים ביותר בחייהם. הברכות והאיחולים נאמרו בערב ההוא בשפע. 
"האורחים הנכבדים, הרשו לי," אמרה גולדה, כשהיא מחזיקה בידה גביע מלא, "אחִי היקר מכול, משַחר ילדותי החלפת לי את אבי ואמי. עשית לילות כימים בעבודה קשה, כדי שלא נסבול לא רעב ולא מחסור בביגוד והנעלה. אנחנו מאחלות לך, חיים..."
"וגם לך, שרה," הוסיפה טובה'לה בשסעהּ את אחותה, "הרבה, הרבה בריאות ואושר, שתהיו הורים מבוֹרכי ילדים ושילדיכם יהיו דומים לכם!" ושתי האחיות חיבקו את אחִיהם וכלתו ונשקו להם. 
"מזל טוב!" קראו האורחים. 
"רגע אחד, שקט!" אמר חיים בקול רם, בהרימו את ידו, "וכעת ברצוני להודות בשמי ובשם אחיותיי ודודֵנו היקר הרשל. אנו מודים לך מכל הלב על האהבה שרחשת לנו, כאילו היינו ילדיך." 
"תודה רבה לכם, יקיריי," אמר הרשל בהתרגשות. הוא קם מהכיסא, ניגש אל אחייניו היקרים לו מכול, חיבק ונישק כל אחד מהם, "אני שמח בשמחתכם, חיים ושרה היקרים. נעים לי מאוד שגולדה וטובה'לה שלנו הן בנות כה נבונות וחמודות. שתיהן התבגרו ונעשו עלמות עצמאיות המסוגלות להסתדר בחיים בכוחות עצמן. כעת הן צריכות לבנות, כמוך, את חייהן הפרטיים." 
"הַקשיבו רגע, רבותיי!" הכריזה גולדה בקול רם, "גם אני וטובה'לה עומדות להתחתן בקרוב!"
"כן! כן! כן!" קראו פה אחד שתי האחיות והצביעו על שני בחורים מוצקים שניגשו אליהן, "הנה בחירֵי לבנו. אתם מתבקשים לגלות גם כלפיהם אהדה ואהבה."
"מזל טוב!" קראו כל האורחים. גם חיים וכלתו התפלאו מאוד, והסתכלו בעיניים פעורות על שני הזוגות הצעירים העומדים חבוקים לעיני הקהל השׂמח. 
"מה יש לכם, קשרתם קשר?" שאל הרשל המאושר, כשהוא מפשׂק את ידיו לאות תמיהה.
"איזו הפתעה! לא ציפּינו לשום דבר מעין זה!" פרץ חיים בצחוק, כשאינו מאמין, לא למראה עיניו ולא למִשמע אוזניו. 
"גם ממך, אחִינו היקר, לא ציפּינו לשום חתונה ממשמשת ובאה. פשוט הִקדמת אותנו. נכון, טובה'לה?" צחקה גולדה, "נכון, חברֶ'ה?" פנתה לשני הבחורים העומדים במבוכה ליד בחירוֹת לבם. 
"כמובן." אישרו שניהם את דבריה. 
"למה לא הודעתן לי קודם? היינו חוגגים שלוש חתונות בבת אחת." אמר חיים כשהוא נבוך מרוב שהופתע. 
"אין דבר! בעזרת השם, אם לא תגלו התנגדות לכך, נחגוג את חתונתם בביתי, ובאותה הזדמנות גם נחזור על חתונתכם. בשעה טובה, יקיריי. ושהיין ישַׂמח לבב אנוש. אני שמח בשמחתכן ומברך אתכן מכל לב!" אמר הרשל בחבקו את אחייניותיו, "החלום שלי התגשם. צר לי שאהרן, רחל ואלי לא ראו בחייהם את היום המאושר הזה, אך לבי מתמלא שמחה כשאני מביט בכם, יקיריי. איך שהימים חולפים בחָפזה, כמו עפים! הרי נדמה לי שרק לא מזמן הבאתי אתכם לקייב, הייתם כאפרוחים חסרי אונים," הוא השתתק בנשכו את שפתיו בעצבנות, "ועכשיו! תודה רבה לכם, יקיריי, על מתנה כה נעימה! אני מודה לכם מכל הלב! אבל גם המתנות שאכין לכם תהיינה טובות לא פחות, תהיו מרוצים." הבטיח הדוד.
ניגשו כל האורחים אל גולדה וטובה'לה ולבחירי לִבן ובירכו אותם בזה אחר זה. 
בערב הבלתי נשכח של חתונתו לקח חיים את הכינור וניגן בעבור קרוביו וידידיו את לחניו הערֵבים לאוזן של מוצרט, כשאשת מורהו מלַווה את מנגינתו בנעימת הפסנתר. שלח טיכון תיאופנוביץ' מבט נוּגֶה בתלמידו לשעבר: פעם הוא קיווה שהנער הזה צפוי לעתיד מזהיר ובבוא היום הוא יגיע לגדולות, אך לצערו המציאות ההפכפּכה הועידה לו גורל אחר.
"יקיריי," פתח חיים בקול רם, "כולכם יודעים כי לעמנו יש אויבים וצוררים לאין ספור. המנוולים שמסיתים את המוני העם נגד היהידם - פורישקביץ', דוּבּרוֹבין, מארקוב-השֵׁני ועוד כמה וכמה נבלים מסוגם - קוראים לעצמם 'המאות השחורות'. ובאמת יש להם נפש שחורה. אך הבה נרים כוסית לחיי התמורות העתידות להתחולל בארצנו, ולימים גם בעולם כולו. כולי תקווה שיבוא הזמן, כשהאנטישמיות תפוס מן העולם, תקום חברה שוויונית, והפורעים שכבר במשך מאות שנים ידיהם מגואלות בדם יהודי, יימחו אחת ולתמיד מעל פני האדמה בסַערת המהפכה הפרולטרית, זו שתכוֹנן את החברה הלֹא-מעמדית, את רפובליקת הסובייטים שבּהּ כל השלטון יהיה נתון בידי מועצות צירי הפועלים והאיכרים." הוא לקח שאיפה עמוקה וסיים את נאומו בנימהחגיגית, "אז השלום, הצדק והאושר ישׂתררו עליי אדמות!" 
"הידד!" קראה שרה ומחאה כפיים.
"תחי המהפכה הפרולטרית!" 
"הידד! פועלי כל הארצות התאחדו!" גיחך ארוסהּ של גולדה, "סלח לי, חיים, אבל נדמה לי שאתה חולם. כל זה אוטופיה ותו לא. העתיד המזהיר הזה לא יתאפשר בארצנו בשום פנים ואופן. הרי תושביה סופגים את האנטישמיות מִשחר ילדותם, הם יונקים אותה עם חלֵב אִמם, וכך היה מדורי דורות. האנטישמים מעריצים את הבוגדן חמלניצקי, גם כמי שאיחד את אוקראינה עם רוסיה וגם בשל האנטישמיות הרצחנית שלו. יתרה מזו - הם כמעט סוגדים לרוצח הזה! רק תראה את פסלו המפואר שהם הִציבו במרכז קייב. טוב שלא אישרו את הפרויקט המקורי של האנדרטה הזאת שהיה הרבה יותר לאומני מהגרסה הסופית שהוצבה הלכה למעשה . 
"אני מסכים אתך, מאיר!" ענה החתן בלהט, "האנטישמיות היא חיידק עמיד, וגם בימינו, במאה העשרים, אנשים רבים מוכנים להאמין אפילו בעלילות דם. כולנו זוכרים היטב את פרשת בייליס ואת עמדת הראשויות, כשצוררי ישראל בצמרת השלטון, דרך אגב, בראשותו של שר המשפטים באי-כבודות ובעצמו, עשו הכול, כדי להטות משפט ולהרשיע אדם חף מפשע ללא ראָיָה כלשהי, למעט אמונות טפלות והשמצות זדוניות חסרות שחר. גם לא שכחנו את המאמרים האנטישמיים התפלים והקריקטורות הנאלחות, אשר לא חדלו להתפרסם אפילו לאחר שבייליס המסכן זוכה. אך דווקא התופעות האלו מוכיחות שיש צורך במהפכה הפרולטרית שתמגר את התועבה הזאת, תמחה אותה מעל פני האדמה אחת ולתמיד!" 
"חיים, אחייני היקר. אני לא ממש מבין בפוליטיקה, אבל דבר אחד אני יודע בוודאוּת: 'תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שׂאת', ושימו לב: 'עבד כי ימלוך' הוא הראשון שבהם. מה שיעולל עבד כזה, אם רק יגיע שלטון - שלא נדע מזה. מעשיו יהיו משל בעמים ועוד זמן רב, ואולי לָעַד, הם יישארו זכורים לשמצה בכל העולם. אנחנו חייבים לברוח מהארץ הזאת כל עוד לא מאוחר, תשמע מה שאני אומר לך." 
"דוד הרשל, שוב אתה עם השטויות שלך? לאן אתה מתכוון להגר? לארצות הברית. תבין ששם לא אכפת ממך לאף אחד. מה, כאן חייך לא טובים מספיק? גם שם יש אנטישמיות. ונוסף על כך, איזה עֵרב רב התקבץ שם! כושים, אינדיאנים ואפילו סינים! בלִיל עמים וגזעים מכל קצווֹת תבל. אבל הארץ הזאת היא המולדת שלנו, ועלינו לעמוד על זכותנו כאן."
"חיים, חיים! איך שהפוחחים האלה בלבלו לך את המוח!" אמר הרשל באנחה כבדה. 
"אתה צודק, דוד הרשל," תמך בו ארוסה של טובה'לה, "אנשים נבונים שרואים את הנולד עוזבים כעת את רוסיה, כאילו נָסים על נפשם. אם השתיינים האלה ישיגו את הנשק - הם ירצחו כל מי שנקרֶה בדרכם ויגנבו כל מה שבא ליד."
"בדבריך מורגשת רוח רכושנית רקובה." שיסע אותו חיים. 
"זהו, זהו! די, אחי היקר! מספיק! אני מזכירה לך שזוהי חתונה ואתה חתן השמחה תרתי משמע, אינך נואם בהפגנה סוציאליסטית. אימצת את הרעיונות האלה עד כדי כך שאתה רוצה לכפות את דעתך על כולם." הוכיחה אותו טובה'לה שנחלצה לעזרת ארוסהּ. 
"מספיק, תפסיקו לדבּר על פוליטיקה! עדיף שנרקוד פריילעכס ," אמרה גולדה כשהיא קמה מהכיסא ולוקחת את ידו של מאיר. 
אז הסכימו אִתה כל האורחים וחגו במחול עליז. 
כעבור חודש ימים, למרבּה שמחתו של הרשל, גם גולדה וטובה'לה חגגו את חתונותיהן בביתו.
אך יום הגירתם של הרשל ובני משפחתו הלך וקרב, וחיים, אשר השלים עם הבלתי נמנע, קיבל בלב כואב ובנפש דואבת את ההחלטה המפתיעה של אחיותיו ובני זוגן ללכת בעקבות הדוד ולהגר יחד אִתו לארצות הברית המכוּנה בפיהם "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". 
האנייה עגנה בנמל אודסה, על המזח הצטופפו המהגרים החדשים המפליגים לארה"ב והמלווים - בני משפחותיהם וידידיהם שבאו להיפרד מהם לשלום - המו כנחיל דבורים בשפות שונות ומשונות. זַעקות הייאוש וקריאות השמחה, הצחוק והבכי התמזגו יחדיו, וסַערת הרוחות הזאת הציפה את כל הסביבה. 
"חיים, אחִינו היקר, שתינו מבקשות דבר אחד: אל תישאר כאן! בוא ונפליג יחד! איננו רוצות לחיות בלעדיך!" בכו גולדה וטובה'לה כשהן מאמצות אותו בין זרועותיהן.
"הירגעו! אני מתחנן: הירגעו בבקשה! הכול יהיה בסדר. עוד מעט ניפּגש, אחיותיי היקרות. עוד מעט נתראה," אמר האח לאחיותיו הבוכות, כשאינו מאמין לדברי עצמו. לבו נצבט ונקרע מרוב צער. בכל העולם לא היה לו אף איש קרוב ויקר יותר מֵהן. 
"לא, לא! אין מה לומר עוד! עזוב את הכול ובוא אחרינו! אם לא תהגר עכשיו, לא נתראה לעולם!" פרצה גולדה בבכי תמרורים.
הסב הרשל את פניו הצדה ומחה דמעה. גם אשתו ושרה מיררו בבכי. שריקת האנייה המבשרת את ההפלגה הקרֵבה ננעצה בלב הבריות כמו להב הסכין.
"בואי, גולדה! הוא עוד יצטער על כך שנשאר כאן," אמר בעלה של גולדה, כשהוא מושך בידה ומפריד בינה לאחִיה. 
"כן, כן! הוא צודק. עוד יחרה לך שלא הפלגת אתנו," אמר בעלה של טובה'לה המצטרף לגיסו.
מדוכדך ומחריש ביגונו, עמד חיים על המזח וליווה במבט עגום את האונייה המתרחקת, עד אשר היא נעלמה כליל מעבֶר לאופק. 
לבו דאב מאוד מהפּרידה מאחיותיו ומדודו. שרה השתתפה בצערו ועשתה את מיטבהּ כדי לתמוך בו. לידת הבן, וכעבור שנה - גם הבת, הדאגות החדשות - כל זה שיכּך במקצת את הכאב שקינן בלבו. 
6
והשנים חלפו בעצלתיים, בחדגוֹניוּת אפרורית ומפרכת.
בתקופת הסער ההיא רחובות קייב, בדומה לחוּצות הערים האחרות באוקראינה ובכל הקיסרות הרוסית האדירה, המו לעתים קרובות מהמוני המפגינים הנוהרים בהם - אנשים רעבים שדוכאו והושפּלו בידי הרשויות היו עוברים בראש חוצות כשהם נושאים את הדגלים האדומים והכּרזות שעליהן התנוססו סיסמאות כגון "מוות לבורגנות!" או "פועלי כל הארצות התאחדו!" מלחמת העולם הראשונה, המלחמה העקוּבּה מדם בין כל המלחמות שהתרחשו עד אז, הייתה כגוּלת הכותרת של המאורעות הֲרֵי הפורענות האלה. מערבולת הקרבות שאבה עשרות מיליוני בני אדם, מיליוני אנשים נפלו בשדות הקטל. 
הערבוביה ששׂררה בחייה הפוליטיים והחברתיים של המדינה, דחפה אותה אל עבר פי התהום, לא היה עוד ניתן להשתלט על הדחף המהפכני של העמלים הנדכאים, ולבסוף - התגשם החלום עתיק היומין של "עם חֵלֵכָה, עַם עבדים וּמְזֵי רעב": מהפכת פברואר שהדיחה את המשטר הצארי והמהפכה הפרולטרית שהתרחשה חודשים ספורים אחריה, ניפּצו לרסיסים את אורח החיים ואשיות החברה הקיימים מדורי דורות.
משפחת כץ קידמה את המאורעות הרי הגורל האלה בברכה ובשמחה גלויה. 
"חבריי! אני חוזר על מה שכבר אמרתי ואומַר זאת שוב ושוב! רק המאבק הבלתי מתפשר נגד כוחות המהפכה-שכנגד יביא בסופו של דבר את הפרולטריון לניצחונו הסופי והמוחלט!" גל התשואות מילא את עולם הצופים של תיאטרון בֶּרְקוֹנְיֶה במרכז קייב, בו התכנסה הנהגת המפלגה הקומוניסטית של העיר. "כעת אנו יכולים לומר בוודאות שהשלטון הסובייטי נכון בקייב אחת ולתמיד!" הוסיף הנואם, גבר בא בימים, לבוש במעיל עור קצר הנושא "מאוּזר"  החגורה בנרתיק אדיר ממדים רצועת כתף, "דם רב נשפך עד בוא היום המהולל הזה. חבריי, הבה נחלוק כבוד לזכר אחֵינו לנשק שהקריבו את חייהם למען המהפכה! זִכרם הברוך שמוּר בלבנו ובלב צאצָאינו לדורי דורות!" 
הקהל מחא לו כפיים בעמידה, ועל הבמה עלה הנואם הבא - גבר בגיל העמידה, לָבוש בטוּב טעם. 
"חבריי היקרים, כולנו יודעים שבעירנו שׂוררת אווירה מתוחה מאוד, אף על פי שהשלטון נתון כעת בידינו. כוחות המהפכה-שכנגד משקיעים את כל המאמצים האפשריים והבלתי אפשריים כדי לערער את יסודות שלטוננו, שלטון הסובייטים! אבל שום דבר לא יעלה בידיהם! כעת בראש מעיינינו עומדת מלחמת חָרמה נגד מתנגדי המהפכה הללו! ללא פשרות ורחמנות! זוהי משימתנו הראשונה במעלה, ולמענה עלֵינו להתאחד כחמש אצבעות באגרוף אחד! כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם!" הקהל הגיב בגל תשוּאות, "כעת, חבריי, ניצבת לפנינו משימה אחראית עד מאוד: עלינו לבחור מקִרבֵּנו את המועמדים הטובים שבטובים לדרג הפיקוד של צֶ'ה-קָה  של רפּוּבּליקת אוקראינה הסובייטית. לדעתי ולדעת ידידיי, אחד מהמועמדים האלה הוא חברנו חיים כץ, אשר כולנו רוחשים לו כבוד, הואיל והוא מוּכּר לנו לפי מיטב תכוניותיו - והתכונות הרעות פשוט אין לו - כידיד נאמן, ולוחם נלהב העובד בהתמדה, בחריצוּת ובנחישוּת למען הגשמת חזוננו הנעלה! אני מעלה להצבעה את ההצעה לבחוֹר בחבר כץ לכהן כראש היחידה למאבק במהפכת-הנגד, שהיא אחת המחלקות החשובות ביותר!" הכול הרימו יד כאיש אחד, "ההצעה התקבלה פה אחד. חבר  כץ, תפוס בבקשה את מקומך ליד שולחן הנשיאות."
קם חיים וניגש לשולחן הנשיאות, כשכּל הקהל מלווה אותו בתשואות רועמות. 
העבודה המסוכנת והקשה הייתה לרוחו של חיים, אך שרה, אשר נשארה לבד עם שני ילדיה בדירה הגדולה והמרוהטת במרכז העיר - היא כלל לא הייתה רגילה לדירות כאלו - לא התלהבה מעבודתו החדשה של בעלה. היא הייתה נתונה בחרדה בלתי פוסקת, כי ידעה היטב שמדי יום ביומו, ואפילו בכל רגע נתון, הוא מסַכּן את חייו. בעלה תפס את מִשׂרתו של עמיתו לעבודה שנהרג לא מזמן, משפחת כץ השתכנה בדירתו של ההרוג, ועל כן עצביה של שרה היו מתוחים כמיתרים.  
"אימא, למה אַת תמיד מדברת עם אבא כמו מפקדת?" משך בכתפיו ילד מתולתל, "הרי אבא הוא מפקד בכיר ולא את. נכון, אבא?"
"אהרן יקירי, אתה לא צודק," פרץ חיים בצחוק עליז, "אני מפקד בכיר רק בעבודה, ובבית - אימא היא מפקדת."
"מוטב שאבא שלכם לא יהיה מפקד בכיר," העירה שרה כשהיא פותחת את ברז הסמובר ומוזגת מים רותחים לספלים סיניים יפים ממערכת כלי תה, "החיים שלנו היו רגועים יותר."
"היזהר, אהרן, פן תשבור את הספל, הרי הם עשויים מחרסינה דקה מאוד," אמר האב לבן כשראה איך הוא בוחש בכפית בתוך ספל כדי להמס את הסוכר, "זוהי מערכת כלים יקרה מאוד. היא מוצאת חן בעינייך, שרה'לה?" 
"אתה הרי יודע את דעתי בעניין הזה, לא?"
"מה, את עדיין עומדת על שלך ורק חוזרת על עצמך?"
"כן, כן, חיים. כל זה לא מוצא חן בעיניי ואני גם לא חשה בנוח שהשתכּנּו בדירת הפאר הזאת הדומה יותר לארמון. תבין שאני לא שלמה עם עצמי!"
"את כועסת לשווא, יקירתי. איל ההון שהתגורר כאן קודם, ברח לחוץ לארץ. אז דרך צלֵחה, שיסתלק ולא יחזור! אז תשתכני בדירתו, תגורי בה לתענוגך, תשתמשי בכל מה שיש בה ושיהיה לך לבריאות! מאין לך ייסורי המצפון האלה? אין לך ממה להתבייש! הרי כל מה שיש כאן לא גנבנו מאף אחד, והבעלים לשעבר - אני משוכנע מעל לכל ספק! - צבר את כל הונו וזכה לעושר כזה רק הודות לניצול דַּלַּת העם ולמעשי מרמה." חיים שתה את התה עד תום, קם מהשולחן והתבונן בשעון. "תודה על ארוחת הבוקר הטעימה," הודה לאשתו ונשק לה.
"לבריאות. הרי אושרנו והרי עושרנו."
"התאזרי בסבלנות, ילדתי. עוד מעט נשׁכין סדר, וכל הסחורות שהיו בחנויות לפני המהפכה - תחזורנה למדפים."  
"אבא, אתה תרשה לי לירות בנגאן ?" 
"כשתגדל תתגייס לצבא האדום, שם תירָה לשָׂבעה. ובינתיים, שַׂחק עם נגאן צעצוע."
"מי ייתן ועד שהוא יגדל ייכון השלום בכל העולם." העירה שרה.
נעלב אהרן, שרבּב את שפתיו בהעוויה נרגזת וניגש לחלון.
"אבא, המשאית שלך כבר מחכה לך ליד הכניסה."
"תודה יקירי, אני חייב לצאת." הוא ניגש אל אשתו ובנו ונשק להם. 
"בשביל מה אתה צריך עבודה כזו?" לא נרגעה אשתו, "כל יום אתה הולך על להב הסכין. למה שלא תעבוד במפעל כמו קודם?" הוסיפה בעיניים דומעות.
"חמודה שלי, אל תתרגזי ואל תשפילי את ראשך. מישהו הרי חייב לעשות את העבודה הזאת." אמר חיים כשהוא לובש את מעיל העור הקצר.
"שמור על עצמך, יקירי. הזהירות לעולם לא מיותרת."
"אני תמיד זהיר. להתראות. הכול יהיה בסדר!" נפנף לה בידו ויצא. 

"בוקר טוב, אליושה." בירך חיים את הנהג הצעיר, כשהוא עולה לתא המשאית הישנה ומתיישב על המושב הפנוי. 
"בוקר טוב, חיים אהרונוביץ'."
"אכלת בבית או ששוב יצאת בלי ארוחת בוקר?"
"הן צדק," ענה הנהג בחיוך רחב, "כבר אכלתי."
"לא כמו אתמול?"
"לא." צחק אליושה. 
"אז סע מהר לרחוב פודבלנאיה 5. כל החבר'ה כבר מחכים לנו שם. זה קרוב."
"הקשיבו לי טוב טוב," פנה חיים לפְקודיו, "קוסטיה ואנדרי, אתם תישארו כאן. עכשיו עלינו לערוך חיפוש בביתו של צורף עשיר. תעשו הכול בעדינות ובשקט. תשתקו כמו דגים ואל תקלקלו שום דבר בבית. שמעת אותי, מיכאיל?"
"כן, המפקד."
נכנס חיים, ואִתו שלושה סוכני צ'ה-קה, לכּניסה ההדורה  של בית היוקרה המפואר - בעל הבית, תעשיין עשיר, ברח עם כל בני משפחתו לחוץ לארץ - ארבעתם עלו במדרגות שיש לקומה השלישית שהייתה בבעלותו של הצורף. בהציגם את צו החיפוש, ניגשו סוכני הצ'ה-קה - כרגיל, בחריצוּת ובלהט - למילוי משימתם. חיים ישב לשולחן הגדול בטרקלין, ואילו הצורף ואשתו הביטו בעיניים מבוהלות בגברים הלבושים במעילי עור שחורים שהתרוצצו בדירתם מחדר לחדר. כל אימת שהסוכנים חלפו על פני מפקדם, הם רק משכו בכִתפיהם: לא עלה בידם למצוא שום דברי ערך בדירה המהודרת, על אף שהצורף נחשב לאחד האנשים העשירים ביותר בקייב. בהעמידו פנים שהוא קורא עיתון, נתן חיים מבט פוזל וחשדני בבעל הבית היושב מולו. 'כן, זהו אגוז קשה לפיצוח,' חשב, 'רואים שהוא יהודי פיקח, בטח התכונן היטב לביקור שלנו.' והפר את השתיקה:
"אז מה, אלעזר לאונידוביץ'. אתה צריך לגלות תודעה אזרחית. אלפי ילדים גוססים מרעב. עליך להתחלק אִתם, כדי להציל את חייהם."  
"כבוד המפקד, אין לי עבודה כבר שנתיים. הרי אתם רואים בעצמכם, לא נשאר לי דבר."
"סרגי, אולי יש לך קצת כסף כדי להלווֹת לזקן האומלל הזה?" פנה חיים לאחד מפְּקודיו העומד ליד החלון. 
"אילו היה לי כסף, הייתי מלווה לעכביש הזה? הייתי תורם את הכול ליתומים רעבים."
"אלעזר לאונידוביץ', אנחנו יודעים את הכול. אל תספר לנו סיפורי סבתא. אם לא תסגיר את הכסף מרצונך הטוב - ניתן לך זמן, כדי שתחשוב טוב. בתא המעצר."
"כבוד המפקד, בעלִי הוא אדם חולה מאוד. הוא בקושי הולך אפילו בדירה. לא צריך לעצור אותו. הוא ימות בבית הסוהר."
"אני מבין אותָך. אבל מה דעתך על הילדים הרעבים - שימותו? תגידי לו את זה. או שהכסף יקר לו יותר מהחיים?" 
"אין לי כסף, זאת אמת צרופה," סינן הזקן בין שיניו, "בי נשבעתי." 
"אם אין כסף, תסגיר דברי ערך, תכשיטים!" אמר חיים כשהוא קם מהכיסא. 
"אדוני המפקד," התחננה הזקנה במבטא יידי ניכר, "אלעזר לאונידוביץ' הוא איש טוב לב ונדיב. הוא תומך בעניים ומדי שבוע תורם הרבה כסף לקופת צדקה בבית הכנסת."
"כל הכבוד. גם אנחנו רוצים לוודא. כעת שיתרום לילדים רעבים ומחוסרי דיור. הרי אתם יודעים כמה רבּוּ כעת ילדים עלובי החיים." אמר חיים, כשהוא מתהלך אָנֶה וָאָנָה בחדר, "הרי בעולם הבא לא תצטרכו לא כסף ולא דברי ערך."
לחדר נכנסו שאר סוכני הצ'ה-קה, וחיים חזר למקומו ליד השולחן. השׂתררה דממה מעיקה שכאילו מילאה את חלל החדר. הכול נעצו מבט בוחן בצורף היושב בראש מושפל. פתאום הוא קפץ על רגליו. פניו אוֹרוּ, והוא סקר את האורחים הלא קרואים במבט אוהד. 
"מינה, תרתיחי את הסמובר," פנה הזקן לאשתו, "נשתה תה. שבוּ לשולחן, חברֶ'ה."
הסוכנים התפלאו, מאחר שלא היו רגילים לקבלות פנים כאלו. אלעזר יצא מהחדר, וחזר עם עגלה מלאה מאכלים מכל טוב. הוא ערך את השולחן בשתיקה גמורה. פתח את ארון המשקאות והוציא משם בקבוקי ווֹדקה וקוניאק, הניח אותם על השולחן ויצא.
"הרי לכם הפתעה, חברֶ'ה!" התפלא אחד הסוכנים, "ערך שולחן כיד המלך!"  
"מה זה, במקום זהב?" גיחך אחד מעמיתיו לשירות. 
בה בעת נכנסו בעלי הבית לחדר ופניהם קורנות בבת שחוק אוהדת, ובידיהם - צלחות חרסינה וכוסיות בדולח. אלעזר לאונידוביץ' כבר רצה לפתוח בקבוק ווֹדקה, אך אחד הסוכנים עצר בעדו:
"תודה, אבא'לה, אבל אסור לנו לשתות: אנחנו בתפקיד."
"מה זאת אומרת? אפילו כוסית אחת?"
"לא!" חייך חיים, "לא, אלעזר לאונידוביץ', הוא צודק."
"אז לפחות תנשנשו משהו, תשתו תה. קחו כל מה שאתם רואים. תאמינו לי, הגשתי את הכיבודים האלה מכל הלב, כי אני מזדהה עם המשטר החדש. הרי אחי הבוגר היה אסיר פוליטי ומת בעבודות פרך איפשהו בסיביר. קלגסים מצבאו של פטליוּרה  רצחו את אחותי ואת כל בני משפחתה. בנִי נעשה מהפכן ועובד במוסקבה. אבי וסבי, עליהם השלום, חלמו על היום שבו אנחנו היהודים לא נירָצח על לא עוול בכפינו. ותודה לאל שאתם מגִנים עלינו. אני רוצה למסור את כל חפצי הערך שיש לי, כדי לתרום לסיוע לילדים האומללים. לפני חצי שנה, אחרי הפוגרום היהודי שהתרחש בגוֹמֶל, התייתמו שלושת ילדיה של האחיינית שלי, אבל מסביב יש עוד יתומים כמוהם לאין ספור! תאכלו וניסע לדירת הוריי המנוֹחים, שם אני שומר את כל האוצרות שלי," אמר הצורף הזקן כשהוא מוציא ממחטה ומוחֶה בה את דמעותיו, "כבר מזמן רציתי לעשות זאת, אבל חששתי שכּל העושר הזה ייפול לידי אדם שלא אוּכל לתת בו אמון. אבל כעת אני רואה שהם יהיו בידיים אמינות, עליכם ניתן לסמוך!"
"תודה רבה לך, אבא'לה," קם חיים מהכיסא, ניגש אל בעלי הבית ונשק לשניהם, וכמוהו עשו גם עמיתיו לשירות. הצורף וסוכני הצ'ה-קה המלווים אותו יצאו וניגשו לבית הסמוך באותו רחוב עצמו. 
חיים ואלעזר הזקן עלו לקומה השנייה. הזקן הוציא את צרור המפתחות מכיסו והכניס אחד מהם לחור המנעול. בעָברם את חדר הכניסה, שניהם ניגשו לטרקלין המרוהט ברהיטי פאר. האוויר היה דחוס, ובכל הדירה שׂרר מחנק איום. 
"כאן התגוררו הוריי המנוֹחים, זיכרונם לברכה," ניגש הצורף אל התמונה המתארת את חיי היהודים בעיירה והוריד אותה מהקיר. הוא תחב את ידו לכיס המקטורן, הוציא אולר קטן וחתך בזהירות ריבוע בטפטים, שלף את לוחית המתכת, שרבּב את ידו לתוך החור המרובע והוציא משם את התיבה המלאה בדברי ערך מכל טוב.
"קח. אני חושב שזה יספיק לפרולטריון לזמן מה," אמר הצורף בהושיטו אותה לחיים.
"תודה רבה לך, אלעזר לאונידוביץ'," אמר חיים כשהוא לוחץ את ידו, "אבל אני לא צריך אותה."
"למה?" תמה הצורף, "קח בבקשה, האוצרות האלה ישמשו לטובת הכלל."
"לא, לא, אלעזר לאונידוביץ'. אתה הבעלים של כל זה. ניסע למטֶה שלנו ושם נקבל ממך בברכה את התרומה הזאת. ננפּיק לך מסמך רשמי המאשר את קבלתה ונסיע אותך הביתה. ותמיד תהיה באבטחתם של סוכני הצ'ה-קה."
"תודה. אבל תדע לך יקירי, כל התכשיטים האלה הם פרי עבודתי: עשיתים במו ידיי, בעמל כפיי ובמחשבה מעמיקה."    
"זה נעלה מכל ספק."
"מה, גם כבודו הוא יהודי?"
"כן, גם אני יהודי, אבל ברפּוּבּליקת הסובייטים אין לזה שום משמעות."
"ובכל זאת בצמרת השלטון יש עכשיו בני עמנו בשפע!"
"כן, לא מעט."
"זאת אומרת שהם ראויים לכך," העיר אלעזר לאונידוביץ' בגאווה גלויה, "אבל דבר אחד איני יכול להבין: איך ייתכן שחָכמתם היהודית אינה יכולה להתגבר על הרעב שפּקד את המדינה?"
"עוד מעט נכריז את המדיניות הכלכלית החדשה, אז הכול יהיה בשפע."
"הלוואי," נאנח הצורף.
אחרי הטרור העקוֹב מדם של תקופת הקומוניזם הצבאי ופרק הזמן הקצר של המדיניות הכלכלית החדשה הזכורה בשם נֶא"פּ , פסו מן העולם כל השיטות הכלכליות הישנות ובמקומן הוכרזה המדיניות החדשה: התיעוש המואץ בתעשייה והקולקטיביזציה בתחום החקלאות. רשויות השלטון, אשר הדבּיקו על האיכרים האמידים את כינוי הגנאי "קוּלאק ", הכריזו עליהם מלחמת חָרמה - החרמת רכושם, הפקעת התוצרת החקלאית שלהם ואפילו הגלייתם ההמונית לאזורים הנידחים של המדינה - דבר שגרם לרעב איוֹם ונורא. מיליוני אנשים מתו ברעב דווקא באזורים הפוריים ביותר, מאחר שהרשויות האשימו את האיכרים בפעילות חתרנית והשקיעו את כל המאמצים האפשריים על מנת להפקיע את היבולים מידי מתנגדי השלטון ולהביאם לתושבי הערים החיים בחרפּת רעב. 
חיים, אשר סוּפּח לאחד הכפרים, השתתף במדיניות הזאת, החלה על כל הארץ וכל העם, אך ללא להט מיוחד והתלהבות יתרה. יום אחד הוא ישב עם עמיתו לשירות על סף ביתו של ה"קוּלאק" שנבדק זה עתה, ולא הרגיש דבר למעֵט העייפות האיומה בשל מירוּט עצבים בלתי פוסק.
"אתה יודע מה, חיים?" שאל אותו בן שיחו, איש או.ג.פ.או  בא בימים, "כבר נמאס לי לפשפּש בלבנים זרים." והאיש ירק בשאט נפש. 
"גם לי זה נמאס," הסכים אִתו חיים, "גוזלים לחם מהרעבים, כדי להאכיל רעבים אחרים." 
"מה אתם עושים? גם לי יש ילדים, אתם רוצים להרעיב אותם?" צעקה בייאוש אישה בחצַר השכנים, "אינכם מתביישים? תעשו מה שאתם רוצים, אבל את השק הזה - לא אתן לכם!"
"ואתם לא מתביישים להחביא את התבואה ולהרעיב אנשים מְזי רעב?" ענה לה סוכן או.ג.פ.או, לשעבר פועל במפעל "ארסנל", "בגדים וכלי בית, את ודאי קונה בעיר, אבל מחסירה את הלחם מהעירוניים? נצלנים ארורים! אתם חיים פה בעושר על חשבון האחרים!" 
רצה הסוכן שדיבר עם חיים להיחלץ לעזרתה, אך הלה עצר בעדו:
"הירגע, וָסְיָה! אנא ממך, הירגע! קח את עצמך בידיים, גם אם תצטרך לסבול בשפתיים חשוקות ובחירוק שיניים. שלוֹט בעצמך, וחסל! זוהי חובתנו בעת הקשה הזאת."
"הה, חיים! יש שנדמה לי שבכל רגע אני מוכן לצפצף על הכול ועל כולם ולחזור לעבודה במפעל!" ישב האיש על הספסל והסתיר את פניו בכפות ידיו, "אין לי כבר כוח לראות את כל הזוועות האלה!"
זמן מה הם ישבו בשתיקה. ולפתע פתאום עלה מבית השכנים קול נשי הזועק בייאוש:
"אנשים טובים, הַצילו!"
חיים קפץ על רגליו, רץ לחצר השכנים ופרץ לבית. על המיטה שכבה אישה צעירה בשמלה קרועה וסוכן או.ג.פ.או - גברתן מסורבל דְמוי גורילה - רבץ עליה בנשימה כבדה. ראה חיים את אשר מתרחש ונזכר בגורל המר שפּקד את אמו.
"איש המשטרה החשאית אונס נשים!" צעק בזעם. הוא שלף אקדח וחבט בקת בפרצופו של האנס,  ריסק אותו עד זוב דם, "אתה סוכן או.ג.פ.או או קלגס מצבאו של פטליוּרה? תעמוד לדין בבית דין צבאי, כלב מטונף!" צרח חיים. שני סוכנים נוספים נכנסו לחדר בנשק שלוף, "שימו עליו אזִקים. הוא עומד להישפט בבית דין צבאי!" אמר להם חיים בהצביעו על האנס. הלה עמד מנגד, והדם הניגר מאפו השבור הציף את כל פרצופו והכתים את בגדיו. התכסתה האישה בשמיכה, פן יראוה בעירום ופרצה בבכי. "אנא ממך סלחי לנו," התנצל כץ ויצא מהבית בנשימה כבדה, כשהוא מלווה את האנס העצור במבט מלא בוז ויורק לעברו בשאט נפש.
"הירגע, חיים. לצערנו, למוסד שלנו השתרבּבו גם מנוּולים וחִדלי אישים לרוב," אמר וסילי בהזעיפו את פניו, "חלאות! חייבים להעמידם מול כיתת יורים ללא משפט." 
"חיות טרף! התבהמו לחלוטין! אתה זוכר, וסילי, את המורֶה שהוכה באכזְריות לפני שבוע? ומי הכה אותו? אנשי או.ג.פ.או! חִדלי אישים כאלה מלבינים את פניה של מדינת העמֵלים שלנו!"
"אני מסכים אִתךָ."
"מן הסתם לא שכחת איך לאונטייב העניש את טקצ'נקו?" אך הסוכן הבא בימים לא ענה לו דבר, "אתה שותק?" הוסיף חיים, "ואני לא אשתוק! זה עונש זה? הטביעו את זאב המים בנהר? אני חייב לדווח על הכול למוסקבה. אם תרצה, גם אתה תחתום."
"חיים, זה כמו יריקה נגד כיווּן הרוח." העיר עמיתו לשירות לאחר ששהה שעה קלה בשתיקה.
"ומה עם היושר והכֵּנּות שהם סגולת בולשביקים?"
"בוא נחליף את הנושא, חבר."
לאחר הרהורים ממושכים וקשים התאכזב חיים מהמדיניות שננקטה בידי השלטונות ולא זו בלבד שפּרש מהשירות במשטרה חשאית, אלא גם ניתק את כל קשריו עם רָשויות הביטחון באשר הן - הוא לא יכול היה להשתיק את קול מצפונו. גם בהקיץ וגם בחלום ניצבו לנגד עיניו תמונות אימים של ההתעללות הבלתי אנושית באנשים חפּים מפשע, של האכזריות החייתית שגילו רשויות אכיפת החוק: האכיפה הייתה שרירה וקיימת, אבל החוק - כלֹא היה. מאות אלפי איכרים הוגלו לסיביר, אנשים רבים לאין ספור הוּצאו להורג בידי כיתת יורים ואפילו הושמדו בהמוניהם במכונות ירייה, מחנות ריכוז בעבור האזרחים ה"בלתי אמינים" הוקמו בכל רחבי המדינה. יום בהיר אחד בא חיים ללשכת מפקדו - שהיה גם ידידו -סטפָן, והניח לפניו את בקשת ההתפטרות. 
"מה, אתה עושה צחוק?" שאל סטפן בתמיהה. 
"לא."
"אז מה קרה לך, אחי?"
"בשל נסיבות המשפחה." ענה חיים ביבוֹשת.
"לא הבנתי. תחזור שנית."
"בעיות במשפחה, סְטֶפָּן דָּנִילוֹבִיץ'."
"אל תעשה שטויות, זה לא הולם אותך. מה קרה לך? איזה דיבוק נכנס בך?"
"אני מדבר ברצינות."
"אל תהיה עקום נפש ואל תשכח איפה אתה משרת. אני מכיר אותך טוב, כפי שאתה מכיר אותי, הרי אנחנו משרתים יחד כבר שנים," אמר הניצב בהניחו את ידו על כֶּתֶף ידידו, "אתה מדבר  באופן חשוד, חיים." 
"שרה שלי חולה מאוד. עליי להיות לצִדהּ, ואני כמו כלב ציד, כל הזמן רודף אחרֵי מישהו."
"אחרי מישהו?" אמר המפקד, "והרי אלה שאתה קורא להם 'מישהו' הם אויבינו, אויבי ארצנו. אם לא ננטרל אותם בזמן, יקיץ עלינו הקץ, אתָה יודע זאת לא פחות טוב ממני."
"תאמין לי סטיופה, מֵירוּט העצבים הבלתי פוסק התיש אותי לגמרי, אני כבר על סף התמוטטות. איני יכול עוד לראות את הדמעות בעיני אשתי. היא בוכה, וגם אני כל הזמן יוצא מכּליי. עוד מעט אתנפל על האנשים כמו כלב שמירים, עוד אטרוף מישהו. ובעצם כבר נמאס לי מהכול! אני מבקש: תאשר את בקשתי." אמר חיים והפנה עורף למפקדו. 
"הנה, תיארת לי תמונה סוחטת דמעות. מה קשורה כאן מחלתה של שרה? אנחנו זקוקים לך. הבנת? בוא נדבּר בגלוי."
השׂתררה דממה.
"אמרת בגלוי?" לָאַט חיים בחצי קול וקם מהכיסא, "ובכן, רצית שאדבר בגלוי - אדבר בגלוי! זה בטבע שלי, אני אוהב את כל האמת לאמִתהּ! פעם היה הצדק בעבודתנו, הוא בא לידי ביטוי בכל מקום, על כל צעד ושעל, ועכשיו - אתה יודע לא פחות טוב ממני איך הסתאב הכול, איך עוּוַת מונח הצדק ואיזו עוולה שולטת בכיפה. איני רוצה להיות מעורב בכל התועבה הזאת," הוא השתתק, ודממה מעיקה השׂתררה שוב, "אתה יודע ששלחתי דו"ח למוסקבה?" הוסיף חיים.
"בטח שאני יודע."
"אבל הם אפילו לא ענו לי."
"אבל הם ענו לי."
"למה לא אמרתי לי?"
"לא רציתי לצער אותך."
"אז תאשר את בקשתי." עמד חיים על שלו.
"אולי תחשוב עוד קצת?"
"לא, אחי. הגדשתם את הסאה. מורי לשעבר, מרצה לכינור באקדמיה למוסיקה, נעצר כאויב העם והוּצא להורג ללא משפט. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, האיש הזה היה אדם טהור לב שאהב את ארצו ואת עמו."
"מה שם המשפחה שלו?"
"פצ'ורין."
המפקד רק משך בכתפיו, שהה בשתיקה שעה ארוכה ולבסוף אמר:
"בסדר, תכתוב לי עכשיו את מה שסיפרת לי בתחילת השיחה בינינו, אבל במקום עצבים תסתמך על תעוקת לב ויתר לחץ דם. הבנת אותי, חיים? אחרת אתה יודע לְמה תהיה צפוי. לא עוזבים את המוסד שלנו בקלי קלות. תשכתב את הבקשה כאן ועכשיו. תוסיף דמעות."
"תודה, סטיופה."
חיים לקח קשה את פרישתו מהשירות ברשויות הביטחון. הוא לקח הכול ללב, וחרתה לו מאוד, כמעט עד דמעות, העובדה כי המנוּולים חסרי המצפון שחטפו את מושכות השלטון, אשר בעיניהם חיי אדם היו כפרוטה שחוקה, רמסו את חזונם של אלה שנאבקו בנשקם למען המהפכה בעודהּ בחיתוליה, אלו ששפכו למענה את דמם, הקדישו לה את שנות נעוריהם ואף הקריבו למענה את חייהם, וכעת כל ייסוריהם, קרבנותיהם ומאמַציהם היו לשווא. 
הוא התקבל לעבודה במפעל הנעליים שבּוֹ עבד לפני המהפכה. הודות לידידו, מפקדו לשעבר, סטפן, בתור קצין לשעבר במשטרה חשאית שפרש מהשירות בשל מצב בריאותו, הוקצתה לו דירה בת שלושה חדרים. חייו וחיי אשתו ושני ילדיהם, אהרן ובסיה, בדומה לחייהם של מיליוני אזרחים מן השורה בבריה"מ, היו כחיי מריונטות שהשלימו עם מנת חלקן העגומה. מי שניסה להתנגד - במקרה הטוב היה צפוי לכליאה באחד ממחנות המעצר שהוקמו לשם כך. כל המדינה הוצפה בשפע כרזות וסיסמאות המהללות את האליטה השלטת, השולטת ביד קשה בעשרות מילוני אזרחיה של האימפריה הסובייטית הרב-לאומית ואדירת הממדים.  
לאט-לאט, כאילו באין רואים, גדלו והתבגרו ילדיהם של שרה וחיים.
אחרי הקולקטיביזציה שהטביעה בדם את מעמד האיכרים ושִׁעבּדה את עובדי האדמה בהָפכהּ אותם לצמיתים נדכאים, החליטו שליטיה הנפשעים של בריה"מ להסיח את דעת העם מהעוול המשווע השׂורר במדינה והעלו על נס את המדיניות החדשה הבאה לידי ביטוי במה שהוגדר כפיתוח אזורים נידחים. ממשלת ברית המועצות גמרה אומר להקים מאחז איתן בגבול סין במזרח הרחוק. צעירי הקוֹמסוֹמוֹל, שהאמינו אמונה עיוורת בתעמולה הרשמית, היו הראשונים שנענו לקריאתה של מפלגת השלטון. ביניהם הייתה גם בסיה, בִּתם של חיים ושרה. היא עבדה במפעל הנעליים יחד עם הוריה ולמדה במחלקה פתוחה של המכללה האקדמית. מובן מאליו שבני ביתה לא ראו בעין יפה את החלטתה לעקור ל"קצה העולם". "לא חי שם אף אחד, למעֵט האסירים." אמרו לה הוריה, אך בסיה רק כינתה אותם "טיפוסים חסרי תודעה מעמדית".
והנה בא היום שבסיה וחברהּ פליה, זאת אומרת פליקס, סטודנט במכון להנדסת בניין, חיכו לו בקוצר רוח, יום בו הם עמדו לצאת לדרך למזרח הרחוק. רחבת תחנת הרכבת הייתה מלאה מפּה לפה, כה רַבּוּ המוני העם המצטופפים בה. כל בני הנוער היוצאים לדרך באו הֵנה במצב רוח חגיגי.
"חבריי היקרים," נשמע במערכת ההגברה קולו של הנואם העומד על הבמה הבנויה מקַרשי עץ מהוקצעים, כשתוך כדי דיבור הוא מניע את ידיו לרוב, "נכבדיי, עשרות אלפי צעירי הקוֹמסוֹמוֹל המתנדבים נענו לקריאתה של המפלגה הקומוניסטית בראשותו של יוסיף ויסריונוביץ' סטָלין!" גל התשואות הציף את הרחבה, קריאות השמחה וההתלהבות גאו כים סוער. "חובתנו המקודשת," הוסיף הנואם, "היא להיות ראויים לאֵמוּן שניתן בנו. אנחנו משוכנעים שבמקומו של הכפר הקטן פֶּרְמְסְקוֹייֶה, בחבל ארץ השייך לרוסיה מִדורי דורות, נקים עיר שכמוה כגן פורח. הידד, ידידיי!" והכול חזרו על קריאתו, בנופפם בדגלים ובכרזות. הנואם הניף את שתי ידיו והקהל נדם. "דרך צלחה, חבריי היקרים," הכריז האיש והתבונן בשעון, "בשעה טובה! נא לעלות לקרונות!" 
התזמורת ניגנה שיר לכת, ושרה חיבקה את בִּתהּ. על לחייה ניגרו דמעות מרות. 
"אל תבכי, אימא. הרי אני כבר לא ילדה קטנה, אני בחורה מבוגרת." התחננה בסיה בנשקה לאימא. ביום זה היא חבשה מטפחת אדומה. 
"לא קטנה! תראו אותה, לא קטנה! מבוגרת! הרי אף פעם לא נסעת לשום מקום בלי אימא ואבא, ועכשיו אַת נוסעת למרחקים."
"אני נוסעת עם פליה ולא לבד! ותמיד אמרת שהוא מסתדר בכוחות עצמו." אמרה העלמה ונתנה מבט אוהב בבחור תמיר ורְחב כתפיים, בעל חיוך טוב לב ועיניים כחולות המביעות את כל רחשי לבו.
"שרה מאויסייבנה, בבקשה, אל תחרדי לגורלה של בסיה. ראשית, אני והיא תמיד נהיה יחד; שנית, אצלנו צעירי הקוֹמסוֹמוֹל יש כלל בל יעבור: כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם."
"אבל איזה קור שם בחורף." נאנחה האם. 
"נו אז מה, אימא? לקחתי אתי בגד חם מהבית. בחורף יספקו שם זוג אנפילאות ואדרת מפרוות כבשים לכל אחד. זה מה שהבטיחו לנו."
"הבטיחו." גיחך חיים.
"להתראות בקרוב, יקיריי!" בירכה בסיה, כשהיא בקושי נחלצת מידי האם החובקות, נשקה לאביה ולאהרן אחיה והלכה בצעדים זריזים אל הקרון יחד עם חברהּ, כשהיא מחזירה מעת לעת מבט אל בני משפחתה העומדים על הרציף.
"פליה!" פלטה האם, "שמור על בסיה!"
אך שריקת הקטר החרישה את בקשתה. הרכבת זזה מהמקום ונסעה, צוברת מהירות, עד שנעלמה כליל באופק המעורפל של היום המעונן ההוא.
"הוי, חיים יקירי, נפשי לא שקטה עכשיו! אילו ידעת איך מקוננת נשמתי ואיזו חרדה מקננת בה. אלוהים אדירים, יונתי רק בת עשרים ושתיים, והיא כבר פרחה ועפה מבית הוריה," אמרה שרה באחזהּ את יד בעלה, "אבל לאן? לקצה העולם, לכל הרוחות. לא חיים שם אנשים למעֵט אסירים פליליים. אוי ואבוי, חיים, כמה קשה לי לראות את כל זה."
"אבל למה, אימא? היא נסעה למזרח הרחוק עם צעירים אחרים כדי לבנות שם ערים חדשות." ניסה אהרן לנחם את אמו, אף כי היה תְּמים דעים אִתהּ. 
"עדיף שהיו בונים כאן. מאות אלפי משפחות דרות במרתפים ובמעונות, במקרה הטוב - בדירות שיתופיות . בעצם, היא נגררת אחרי פליה, כן, הוא זה שהשפּיע עליה. טיפוס חולמני עם הראש בעננים. רק בונה מגדלים פורחים באוויר. עדיף שהייתה יוצאת עם משה, הבחור הזה הוא איש עבודה, וגם הוא היה מאוהב בה. 
"אוי אימא," צחקק אהרן, "הרי הבחור הזה הוא טמבל אמִתי!"
"תראו מי שמדבר! עד מתי אני ואבא נחכה שתתחתן?"
"אימא'לה, והרי כבר התחתנתי!" צחק אהרן.
"איזו בדיחה שנונה," אמרה שרה בטון נעלב, אירוצ'קה היא בחורה כל כך טובה, והשלומיאל שלנו רק מתעכב ומתעכב. לְמה עוד אתה מחכה? אתה כבר עובד ומתפרנס לא רע. מתי כבר תחכּים?" קבלה האם בקול נכאים, כשהיא מוחה את דמעותיה בממחטה, "לכל ההורים הכול כנוהג הבריות, כי יש להם ילדים נורמאליים. לרוב בני גילנו כבר יש נכדים. אבל אני ואבא..." נאנחה, "הלב שלי נצבט, כשאני רואה אתכם. ואחותך - מה, היא טובה יותר?" וקטעה את המשפט באמצע.
"אימא'לה, דיברתי אִתך ברצינות, אני ואירה החלטנו להתחתן, והיום רצינו להודיע לכם על כך," אמר אהרן בנימה חגיגית, "וּוַעד העובדים הבטיחו לנו חדר במעונות הפועלים."
"חיים, שמעת משהו דומה?"
"לא שמעתי דבר, אם כי אני משוחח עם ולנטינה מדי יום ביומו ומבקר בוועד העובדים לעתים תכופות."
"ביקשנו ממנה שלא תגלה לכם דבר."
"נחמד, נחמד מאוד! עובדי המפעל יודעים שהבן שלי עומד להתחתן, ואני ואימא עדיין לא יודעים כלום!"
"החלטנו להכין לכם הפתעה."
"תודה רבה. הפתעה כזאת מקובלת עלינו. נכון, שרה?" חייך חיים לבנו, כשהוא לוחץ את ידו בחָזקה. 
"סוף סוף. מזל טוב, אהרן יקירנו. אנו מודים לך מכל הלב." חיבּקה האם את בנהּ ונשקה לו. 
לא עבר זמן רב ואהרן חגג את חתונתו. חותנו וחותנתו עבדו בבֵית הייצור של חיים. נענו בני הזוג הצעיר לבקשתם של הורי אירינה והסכימו להשתכן בביתם. 
הזמן חלף. אירינה ילדה בן אשר הוריו קראו לו יעקב, יאשה. אך כבר מיום היוולדו סבא חיים קרא לו בשם חיבּה, יענקלה, ועל פי רוב, דווקא השם הזה היה שגור בפי בני ביתו של העולל. אך למרבה הצער, לא הצליח אהרן להסתדר עם חותנתו הנרגנת. האם המְניקה לקחה הכול ללב וקיבלה קשה מאוד את המריבות בין אמהּ לבעלה, דבר שפגע בבריאותה ובבריאות בנה התינוק. חיים, אשר הכיר אנשים רבים במפעל ובוועד השכונתי של המפלגה  וזה הקנה לו סמכות מסוימת, השיג חדר בדירה שיתופית בעבור בני הזוג הצעיר. 
הכול היה לכאורה טוב ויפה, אך יענקלה הקטן היה ילד חלש וחולני, הצטנן לעתים תכופות, ואירינה נאלצה לשבת אִתו ימים רבים מבלי שתוכל לעבוד. שרה וחיים הציעו לבני הזוג לעבור אליהם, עד שיענקלה יגדל. ואהרן ואירינה קיבלו את הצעתם בברכה. 

7
בהגיעם למזרח הרחוק ניגשו צעירי הקוֹמסוֹמוֹל למילוי משימתם, כשהם עובדים ברוב חריצוּת והתלהבות ועומדים בגאון בכל הקשיים, הטרָחות והטרָדות. הם התגוררו בצריפי עץ שנבנו בחָפזה, קיבלו מזון גרוע וסבלו מהקור המקפּיא בחורף ומהשרב האיוֹם בקיץ. אך הם לא אמרו נואש, הביטו אל העתיד בתקווה ובתוחלת ובנוּ את העיר החדשה על גדת הנהר אַמוּר . תוך זמן קצר הצליחו פליה ובסיה לרכוש את המקצועות המבוקשים ביותר: הוא עבד כבנאי והיא - כטייחת. 
יום העבודה עמד להסתיים. 
"בסיה, כשתלכי עם פליה לערב הריקודים, בואו לקחת גם אותי," ביקשה ידידתה לצוות העובדים שהתיידדה אתה גם בתקופת לימודיהם בבית הספר בקייב, "בסדר?"
"בסדר, אוליה, נאסוף אותך. אבל תהיי מוכנה, לא כמו בפעם שעברה. הרי אַת מכירה אֶת פליה ויודעת שהוא דייקן גדול." חייכה בסיה ומשכה בכתפיה בביישנות.
"את זה אני יודעת." צחקה אולגה.
"ואיך היחסים שלך עם וסיה?"
"איני יכולה להבין, יש לו אופי הפכפּך להפליא: תמיד משנה את דעתו לפי מצב רוח."
"מישהו נכנס לפה?" צרח , בפרצו לחדר, גברתן לבוש מדים עם אקדח שלוף ביד ימינו, "למה את שותקת?" צווח האיש כשהוא פונה לבסיה. עיניו נצצו בזעם.
"אף אחד לא נכנס לפה." ענתה העלמה בקול מבוהל.
לחדר נכנסו עוד שני חיילים-כלבנים.
"מה קרה?" שאל פליה בהיכנסו לחדר עם מגבת בידיו. 
"תגיד לאחראי הצוות שלך שברח אסיר פוליטי! הבנת?" ענה הגברתן החמוש באקדח, "לעזאזל, מנוּול מסריח שכמותו! איפה הוא יכול להסתתר, יימח שמו? אם תראו טיפוס רזה וגבוה כבן שלושים לבוש מדי אסירים, תדווחו מיד!"
הם יצאו אל הרחוב.
"פליה, מה קורה פה?"
"תקריות כאלו מתרחשות כאן כל הזמן," ענה הבחור בקול רגוע, "בסיה, אלך לרחוץ פנים וניפּגש בחדר האוכל. בסדר?"
אך כעבור דקות ספורות אוזנן של העלמות קלטה את נביחת הכלבים וקריאות השמחה של הגברתן:
"הנה הוא, חלאה שכמותו! אויב המהפכה! תראו איפה הוא מתחבא, נבלה סרוחה. ייכנס באבי אביך, תפסנו אותך! כלב בן כלב, לא בורחים מאיתנו כל כך בקלות! תפוס!"
והכלבנים שיסו את כלביהם מגזע רועה גרמני באסיר האומלל. אלה תקָפוהו בשצף קצף, נעצו בו את שיניהם כשהם קורעים לגזרים את בגדיו בנָשכם אותו גופו עד זוב דם. ניסה האלמוני להדוף את הכלבים הגדולים והשריריים, אך הם נשכו את גפּיו ביתר שאת, והוא התבוסס בדמו, חסר אונים וחסר ישע. 
"עכשיו תדע מה קורה למי שבורח. נלמד אותך לקח, נבלה שכמותך!" צרח הגברתן החמוש באקדח. "תנשכו אותו, תטרפו, קִרעו אותו לגזרים!"
"מה אתם עושים? רסנו את הכלבים!" צעקו בייאוש הצעירים שהצטופפו מסביב וראו את תמונת האימים.
ניגש פליה לגברתן ותפס את מרפקו:
"אף אחד לא נתן לכם זכות לנהוג באכזריות כה חייתית! הרי אינכם ברברים!"
"משוֹך את ידיך, וָלא - תשכב לידו ונשסה את הכלבים גם בך!" צרח האיש כאחוז עוועים.
"אם תעז לשסות בנו כלבים, נקפד את ראשך!" העיר אַחד הפועלים, ומכל עֵבר נשמעו קולות זועמים:
"מרצחים! ברברים! מנוּולים! מה אתם מעוללים? איך אתם מעִזים להתעלל באדם!"
החיילים הרחיקו באִי-רצון את כלביהם מהקרבן האומלל. פכר הגברתן את ידי האסיר מאחורי גבו וכפת אותן באזִקים. 
"בוא, אויב המהפּכה! עוד נדבר אִתך!" ודחף אותו לפנים כשהוא הולם אותו באגרוף בין שכמותיו. 
"אני לא אויב המהפכה! אני ורעיי היינו אלה שחוללו את המהפכה. ועכשיו מנוּולים כמוך עלו לשלטון!"
"זוז, זוז! קדימה! תתפגר בצינוק, שרץ!" צווח הגברתן בפנים מעוותים מרוב זעם, כשהוא דוחף בלי הרף את האסיר שבקושי עמד על רגליו. 
זמן רב לא יכלו הנוכחים להתעשת מהזוועה שהתרחשה לנגד עיניהם. בסיה הייתה מוכת הלם והמומה ולא יכלה לחשוב על שום דבר אחר. בחדר האוכל כולם דיברו רק על מה שקרה זה עתה.
"איני יודעת מה אתם חושבים, אבל אני כבר לא מסוגלת לאכול את הזבל הזה. כשבאנו לפֹה, האוכל שקיבלנו היה סביר פחות או יותר. אבל עכשיו נותנים לנו מרק דליל, כמו מי שלק ."
גם פליה ובסיה קמו בעקבותיה, כשהם מנפנפים בידיהם כדי להדוף את היתושים הטרדניים.
"את צודקת אוליה, אבל הכי מעניין, שכשאני קם מהשולחן - כאילו שָׂבעתי, אך כעבור שעה אני שוב רעב." העיר פליה בבדיחות הדעת.
"זאת אומרת, מאכילים אותנו באיזה מזון מזין מאוד." סיכמה בסיה. 
נפרדו המאוהבים משכנתם לשולחן, והלכו בשתיקה גמורה לגדת הנהר.
"בסיה, אל תשכחי את מה שביקשתי ממך!" צעקה לה ידידתה.
"לא אשכח. פליה, איני שלמה עם עצמי. יש לי איזו תחושת בטן לא נעימה." אמרה העלמה בחרדה בשִׁבתהּ על הספסל.
"מה קרה, בסיה?"
"חלמתי חלום בלהות, כאילו ראיתי את אמי בוכה. מה אם קרה לה משהו חס ושלום? הרי היא אישה חולנית."
"לכי דְעי מה אפשר לראות בחלום. הכול יהיה טוב. זוהי רק אמונה תפלה."
"אתה יודע מה, אהובי? האסיר ההוא עומד לנגד עיני רוחי. איך ייתכן שתועבה כזאת התרחשה בארצנו?"
"הירגעי חמדתי, אל תיקחי ללב," הזעיף פליה את פניו, "אל תתייחסי לכל מנוּול, כאלה יש בכל מקום."
"אני חוששת שעִם הזמן התועבה תהפוך לתופעה, למגמה שתשלוט בכיפה בכל המדינה."
"אל תדברי שטויות. צודק הפתגם העממי האומר: כשחוטבים עצים - עפים השבבים. יש כאן לא מעט מחנות מאסר למתנגדי המשטר. זה המקום הראוי להם. חייבים להחזיר אותם למיטבם, אבל לא בשיטות כאלו."
"פליה, אבי נמנה עם הדור הראשון של אנשי צ'ה-קה ופרש מהשירות בגלל העוול שהרשות הזאת עשתה לבריות."
"בסיה'לה חֶמדתי, העצבים שלך קצת מתוחים, הרי את כל כך עדינה וטובת לב. לכי לנוח קצת, את עייפה. עוד מעט החיים אצלנו יהיו טובים לא פחות מאשר בעיר הבירה. כמו שאומרים, והעיקר לא לפחד כלל. אל תשפּילי את ראשך! נלך היום לערב ריקודים, נרקוד, את תתבדרי."
"אתה צודק, יקירי. ובכל זאת כל כך עייפתי מכל זה וספק אם אוּכל להתרגל לחיים כאלה. אני רוצה לנפּוֹש מעט, לנוח קצת מכל הזוועה הזאת. אתה בטח זוכר כמה סבלנו בחורף הקודם. מבחינתי זה היה בלתי נסבל, הרי אני רק אישה חלשה ותו לא. עכשיו קשה לי אפילו לחשוב על מה שצפוי לנו בחורף החדש שכבר מתקרב."
שעה ארוכה הם ישבו בשתיקה. פליה נשך את שפתיו בעצבנות. 
"הממם," נאנח, "כל הקשיים לא ישברו אותנו. מי אמר את המשפט הזה?"
"אני." ענתה בסיה בקול מבויש ונצמדה לאהובהּ.
תם החורף הקר והקשה, מרובה השלגים והסופות, והאביב החל להשתלט לאִטו על כל הטבע. שריון הקרח הכובל את אַמוּר נסדק בקול חריקה, ולבסוף נשבר. השלגים הפשירו. כל הנוף ניעוֹר משנת החורף. פרחו ולבלבו הגנים וכרי הדשא, האוויר התמלא בניחוח פרחים ולבות הצעירים - באהבה. 
צעירי הקוֹמסוֹמוֹל חגגו את החתונות הראשונות. בין שלושת הזוגות הראשונים היו גם פליה ובסיה. חתונתם נחגגה באחד הצריפים, ששימש כחדר האוכל. האורחים הצמידו את השולחנות וערכו אותם במאכלים הצנועים שניתן היה להשיג. הביאו מַקול ותקליטים. השירים הושמעו בזה אחר זה:
"בשׂדוֹת הומָה הרוח,
יער עב שובֶרת.
מקונן קוזָק בצעַר
בדמְעה ניגֶרת.    
בשׂדוֹת הומָה הרוח,
יער עב שובֶרת.
וקוזק קובל, בוכֶה לו
בתהייה גובֶרת..."
זימר קול טנור ערב. וכעבור דקה כבר קלחו נעימות רומנסה:
"כבר קמלו חרציות לעת סתיו לגני, 
אך שרויה אהבה 
בלבי הדואב...." 
לכולם היה מצב רוח נפלא. הנהלת רשות הבנייה השקיעה את כל המאמצים כדי להשיג שמלות לבנות לכלות וחליפות שחורות לחתנים.   
"בני הזוגות הצעירים! יקיריי! אנא סִלחו לי על האיחור. אני בטוח שכבר הושמעו ברכות לרוב," אמר ראש ועד המפלגה של רשות הבנייה, "על כן אדבר בקצרה: אני מברך אתכם בשם הוועד המפלגתי של פרויקט הבנייה שלנו, ומציע להרים כוסית לחייכם ולחיי שלום המשפחה שלכם לעתיד לבוא. אני מאחל לכם להביא ילדים לרוב ותכו שורשים עמוקים באדמה הנפלאה הזאת שעליה אנו חיים כיום. מי ייתן וגם הם יחיו באושר, יזכרו לטובה את החלוצים ועוד יאמרו עלינו מילה טובה. אנחנו שמחים בשמחתכם, יקירינו! אנחנו גאים בכם!"
"בשם מועצת העיר של עירנו הצעירה, קוֹמסוֹמוֹלסק-על-אַמוּר," הצטרף אליו ראש מועצת העיר, "אני רוצה להעניק לכם את המתנה הצנועה הזאת. קבלו את שעוני היד, השתמשו בהם להנאתכם, שהם יועילו לכם ותהיו לנו בריאים." אמר האיש והגיש לכל אחד את הנרתיק עם השעון. 
"מר לנו! מר לנו !" קראו האורחים.
"חברֶ'ה, חוסו עלינו," התלוננה אחת הכלות, בחורה עם לחיים דשנות, "כבר כואבות לנו השפתיים."
"אין דבר, לא כל יום חתונה!" התלוצץ אַחד האורחים. 
"זאת ועוד, בני הזוג היקרים," הוסיף ראש מועצת העיר, "יש לנו מתנה נוספת בשבילכם: כל זוג מקבל חדר משלו - כעת אני מחלק את המפתחות - בבית שבניתם במו ידיכם."
"תודה רבה! זוהי המתנה הכי חשובה!" קראה הכלה בעלת הלחיים הדשנות. היא אפילו חיבקה את ראש מועצת העיר ונשקה לו. 
"אם כך, גם אני מתחתן מחר!" צעק אַחד האורחים, כשכּל הקהל מלווה את דבריו בצחוק עליז. 
המָקול השמיע שירי מחול, וכולם יצאו בריקודים. 
עייפים אך מאושרים חזרו בני הזוג הצעיר לקִנם הקטן. החדר כבר היה ערוך לבואם, הכול הוכן מראש, כולל מיטת ברזל רחבה שהוצעה במזרון ובמצע סיני הכולל סדין צחור, שמיכה בציפּה ושתי כריות פוך בציפּיות לבנות.
"הרי לכם הפתעה," התפלאה בסיה בהתיישבה על המיטה, "אני לא מאמינה למראה עיניי. אפילו לא העליתי על הדעת, ממש כמו בבית. פליה, בטח זכית לכל זה הודות לפרוטקציה גדולה," התלוצצה, "כראש הצוות הכי הטוב ברשות הבנייה שלנו."
"איזה דמיון יש לך, גַּזמנית!" חייך פליה, "איזה סיפור רקמת, הרי המתפתחות חולקו לכולם," הוא ניגש לאשתו וישב לצדה, "כבר מזמן חלמתי על היום הזה."
"פליה יקירי, אהובי! אני כל כך מאושרת!" אמרה בסיה בהניחה את ראשה על כתפו, "סוף סוף יש לנו חדר משלנו. אני כל כך עייפה!" פיהקה. 
"אין פלא. כל הערב רקדת על עקבים גבוהים!"
"מן הדין הוא שארקוד בחתונה שלי!"
"חמודה שלי." הוא נשק לה והצמיד אותה אליו.
"פליה, אל תשתובב." עצמה את עיניה.
"אני לא משתובב בכלל, ילדתי."
"בבקשה, כבֵּה את האור," לחשה בסיה ונצמדה לאהובהּ.  

המתנדבים החדשים באו, קבוצות אחר קבוצות, לאזור הפיתוח במזרח הרחוק, כדי להשתתף בפרויקט הבנייה המדוגם, הנחשב למשימתו של הקוֹמסוֹמוֹל. נציגי הרשויות קידמו את פניהם בנאומים חוצבי להבות ובמארשים חגיגיים.
פליה זכה להעלאה בדרגה בעבודה, ובו בזמן התקדם במדרג הארגוני של הקוֹמסוֹמוֹל. לא עבר זמן רב ובסיה מצאה עבודה התואמת את מקצועה - התקבלה למשׂרת הפנקסנית בבנק.
הזימון לוועד העירוני של המפלגה הפתיע מאוד את פליה.
"שב, פליקס," אמר המזכיר הראשון  של הוועד, בולשביק ותיק , והצביע על הכיסא. ראש המטה המקומי של נ.ק.ו.ד  ישב לצִדו על ספת עור.
"תשמע, ידידי," המשיך בעל המשרד, "הסיבה לזימונך הִנָּהּ כדלקמן: לב פטרוביץ' זומן למוסקבה בדחיפוּת. הידיַינוּ בינינו והחלטנו להציע את מועמדותך לכהונת המזכיר הראשון של הוועד העירוני של הקוֹמסוֹמוֹל במקומו. מה אתה אומר על זה?" השׂתררה שתיקה, והאיש הוסיף, "למה אתה שותק? תענֵה."
"אני מסכים." ענה פליה, "תודה על האֵמון שנתתם בי."
"כל הכבוד! לא ציפּיתי לשום תשובה אחרת. כבר מחר בבוקר תתחיל בתפקידך החדש. הבנת?"
"הבנתי."
בעיותיהם של אנשים רבים הוטלו מעתה ואילך על פליה, ונפלו למעמסה על כתפיו. אך הוא התרגל לעבודה הציבורית והקדיש לה את עצמו עד תום, השקיע בה את מיטב כוחו והרגיש את עצמו כמו דג במים. כל הנוער רחש כבוד וחיבּה למנהיגו. מהשכמת הבוקר עד שעות הערב המאוחרות הוא נמצא באתרים הקשים ביותר של הבנייה, וחצה לָאורך ולָרוחב את מרחבי האינסוף של חבל חבָּרוֹבסק וחוף האוקיינוס השקט, נפגש עם אלפי אנשים שנטעו בו רגשות שמחה ותקווה, ולעתים ייאוש עמוק ומר.
בכל אשר נפל בחלקו של פליה בחייו הנסערים, אשתו האהובה בסיה הייתה עבורו כמשב אוויר צח, היא דאגה תמיד לשלום בני המשפחה והשתדלה במידת יכולתה לשפּר את תנאי חייהם.   
צעירי הקוֹמסוֹמוֹל שהגיעו ממוסקבה וממחוז מוסקבה, והעסקנים הבכירים שליווּ אותם זכו - בהוראת הוועד העירוני של המפלגה - לקבלות פנים חגיגיות במיוחד. הדבר הכעיס את המזכיר הראשון של הוועד העירוני של הקוֹמסוֹמוֹל. ניגון התזמורת הריע לכבוד האורחים. פרנסֵי העיר בירכו את בואם, כשהם נואמים מעל הבמה שהוצבה ברחבת תחנת הרכבת.
אחרי כל הברכות המקובלות המשיך פליה בנאומו שלא כרגיל, כשהוא מדבּר בלי התקציר שהוכן מראש:
"לקוֹמסוֹמוֹל יש סגולה אחת: איננו עומדים על דם רעינו, לא מפקירים את ידידינו כשהם נתונים בצרה או במצוקה," אמר פליה בלהט, "כעת אחינו בספרד , ארץ רחוקה אך קרובה ללבנו, לוחמים מלחמת חָרמה, מבּחינתם זוהי שאלת החיים והמוות, והם נלחמים על קיומם נגד הבורגנות השואפת להטביע בדם את החירות, הלא היא הישגו הנעלה של העם הספרדי. חבריי, אני יכול להודיע לכם בגאווה כי בין הגיבורים ישנם גם עובדי הבנייה שלנו, שגם כאן היו עובדים מצטיינים." הקהל קיבל את דבריו בתשואות רועמות, "אני משוכנע שגם צעירי הקוֹמסוֹמוֹל האחרים ייקחו מהם אות ומופת. יחי הקוֹמְסוֹמוֹל, ברית הנוער הקומוניסטית על שם לנין! ברוכים הבאים לקוֹמסוֹמוֹלסק-על-אמוּר, העיר הצעירה ביותר על מפת המולדת!"
בתום העצרת כל עסקני המפלגה והקוֹמסוֹמוֹל של העיר והאורחים ממוסקבה התאספו בבית האוכל. הסעודה נמשכה עד השעות הערב המאוחרת, או ליתר דיוק - אל תוך הלילה. ראש המטה העירוני של נ.ק.ו.ד. שתה לשוכרה וסיפר לפליה שקודמו במשרה יודע ספרדית על בורייה, וכעת הוא משרת בספרד.
"האמת היא שאני מקנא בו," אמר פליה בגילוי לב.
"עזוב אותך, פליקס, מה קרה? נמאס לך מהחיים?"
"אנדרי, תבין אותי, אני לא יכול אחרת. הרי ידידינו נלחמים שם ושם הם מקריבים את חייהם. הרי אתה יודע מה קרה לסלאבה קוֹלֶסְנִיקוֹב?"
" זו הייתה מנת חלקו, את זה הוא ביקש בעצמו. אגיד לך בגלוי שאני רוחש לך כבוד ואני הוא שהִצעתי את מועמדותך," אמר האיש בנימה רבת משמעות, "וכעת אתה תעזור לי לתפוס את משׂרתו של האידיאליסט הזקן הזה, פייצ'דזה הגרוזיני. יד רוחצת יד כמו שאומרים אנשים נבונים. עוד תראה שהגוורדיה הותיקה המעלה חלודה תתמוטט בקרוב כמו בניין קלפים. תהיה צמוד אליי, אחי, ואתה תגיע לגדולות. כאן יש לנו מקפּצה טובה - רק שנקפוץ וננחת כבר במוסקבה, ונכה שורש גם שם. יש לי שם ידידים טובים ברָשות המרכזית של נ.ק.ו.ד."
'נכנס יין יצא סוד,' חשב פליה, 'או כמו שאומרים הרוסים, הפּיכּח מעלה על הדעת והשיכור מעלה על הלשון.' הוא הקשיב בשתיקה גמורה לכל פטפוטיו של קצין המשטרה החשאית ורק הביט בו בשאט נפש. 

בינתיים, החיים במשפחתו של חיים התנהלו כסדרם. הסבא והסבתא אהבו את נכדם עד כלות הנשמה. שְׂערו של הילד היה שָׁחור מִשְּׁחור ועיניו היו כחולות. 
כבר מעלות השחר טרחה שרה במטבח. היה לה מצב רוח נפלא, היא עבדה בזיעת אפיה בהכינה את הסעודה החגיגית. מבּחינתה היה זה יום מיוחד שאין כמוהו: יום הולדתו של נכדהּ היחיד. היום מלאו לו שנתיים. היא חיה למענו. רק בו היא ראתה את שמחתה ותקוותה. 
החרדה היחידה שהעיבה על שמחתה הייתה דאגתה המתמדת לשלומה של בסיה, שהשתקעה באזור כה נידח, כל כך רחוק ממנה. שרה נכנסה מעת לעת לחדרם של בנה וכלתה, רצפתו הייתה מכוסה בשטיח צמרירי ורך ונכדהּ יענקלה - פעוט נחמד ורגוע מטבעו - ישב עליו ושיחק במכוניות צעצוע. 
"יאשה, יענקלה, עוד מעט יחזרו מהעבודה אבא, אימא וסבא חיים. הם ישחקו עם יאשה החמוד שלנו, יביאו מתנות טובות לילד טוב. אבל," שרה הביטה בשעון, "ההורים שלך משום מה מתעכבים." והיא הכניסה לפיו של הילד כפית עם מחית תפוחים. 
נשמעה נקישת המנעול, ולחדר השינה נכנסו אהרן ואירינה. 
"הנה הם באו," חייכה שרה, "רק נזכרתי בהם והם כבר כאן."
ראה העולל את הוריו וקפץ על רגליו. 
"אבא! אימא!" קרא בשמחה. 
רצה אהרן לשאת אותו על זרועותיו, אך הסבתא הניאה את בנה מכך:
"לא! לא! אנחנו אוכלים. אתה אבא שלו - אז אם אתה רוצה, קח כפית ותאכיל את הבן שלך. כבר אין לי זמן, עוד מעט יבואו האורחים."
שרה ואירינה יצאו למטבח, שם חיים הוציא את הקניות מהסל. 
למסיבת יום הולדתו של יענקלה הוזמנו קרובי המשפחה והידידים הקרובים ביותר: חנה, דודניתו של חיים, עם בנה, כלתה ונכדהּ סיוֹמה, שגם הוא היה בן שנתיים, וידידו של אהרן עם אשתו. השיחה נסבּה סביב נושא ההפיכה הפשיסטית בספרד. 
"זה היה צפוי מראש," אמר אהרן, "ממשלת החזית העממית החלה להלאים את הבנקים, את המפעלים ואת הקרקעות, וכל הנכסים הללו נתונים כעת לשליטתה של המדינה. הייתכן שהנאצים בגרמניה והפשיסטים באיטליה, המציגים את עצמם כניגודם של המרקסיסטים, ישלימו עם עליית הממשלה השמאלנית-סוציאליסטית בספרד ויסכימו שעל מפת אירופה תופיע בת דודתה של ברית המועצות? לא רק הקומוניסטים, כי אם מפלגות השמאל מכל העולם, הנמנות עם כל הזרמים, החל מהסוציאליסטים וכלה באנרכיסטים, מקימות במלוא המרץ את הבריגדות הבינלאומיות . וגם הממשלה שלנו משקיעה את כל המאמצים האפשריים והבלתי אפשריים, כדי להפגין את האינטרנציונליזם שלנו ולהושיט עזרה לממשלה הרפובליקנית בספרד."
"ואיך זה נראה לכם?" שאלה אירינה באחזהּ את ידו של יענקלה, "היום באספה וסילייב נשא נאום חוצב להבות, קרא לבני הנוער להתנדב לחטיבה כזאת כדי להגן בחירוף נפש על חירות העם הספרדי. תראו איזה בעל תודעה מהפכנית: יושב, נוכל שכמותו, בוועד המפלגה, מצא לו משרה נוחה, ויושב על הביצים במשרד שלו. ככה זה אצלו: שם רגל על רגל, יושב בחיבוק ידיים ורק משגיח על אלה שבאמת עובדים. אסיה מוועד העובדים אמרה לי שהוא קצין נ.ק.ו.ד. לשעבר." 
"מה הטעם ברכילוּת של אסיה שלך? גם כך כולם יודעים את זה," העיר חיים, "ואין פלא, כל המינויים מהסוג הזה נתונים בידי נ.ק.ו.ד."
מישהו דפק על הדלת, ואהרן ניגש לפתוח. לפניו עמדו שני אורחים יקרים: אחותו בסיה ובעלה. 
"תרשה לנו להיכנס לבית או לא?" שאל פליה בחיוך קורֵן, ושניהם נכנסו פנימה בסחבם שתי מזוודות ותרמיל ענקי.
"בסיה!" קראה האם, "בסיה'לה, חמודה שלי! בתי היקרה!" צעקה שרה כשהיא מחבקת בה בעת את בתה ואת חתנהּ ונושקת להם בלהט מזווית פיה.   
"איזו הפתעה נעימה," התפלא חיים, "מאין זה?"
ובני הזוג מצאו את עצמם בין זרועותיהם המחבקות של כל בני המשפחה. 
"באנו למסיבת יום הולדת," אמר פליה ושאל, "איפה האחיין שלי?" הוא ניגש אל הילד היושב על כיסא קלוע, נשא אותו על זרועותיו והושיבו על כתפיו. אך כשהילד ראה שאיזה איש לא מוּכּר מרים אותו באוויר, הוא פרץ בבכי. "כך אתה מקבל את פני דודך?" חייך פליה ומסר את הפעוט לאירינה. 
אך יאשה הקטן לא הפסיק לבכות.
"מה, גיבור, אתה ברוגז אתי? עכשיו נכיר זה את זה מקרוב ונעשה שולם." פליה פתח את התרמיל, הוציא ממנו דובון צעצוע גדול והושיט אותו לעולל, והלה נרגע מיד. נעץ בו את מבטו המבוהל, נגע בו בזהירות, משך את זרועו ולבסוף נעץ את שיניו באפו.
"קשה להבין מי מכּם חיית טרף," אמרה שרה לנכדו ונשקה ללחיו, "איזה דובי, איזה דוב! רואים מיד שבאו אלינו שני אורחים מטייגה."
"יענקלה, תגיד תודה לדוֹד שהביא את הדוב על המתנה הנחמדה," העיר חיים לנכדו ולקח את הדובון מידי חתנו, "לך, פליה, תחליף בגדים."
"רק רגע! יש פה עוד גיבור אחד," ענה פליה כשהוא מוציא מהתרמיל מכונית צעצוע ומוסר אותה לסיוֹמה המרוצה. 
"פליה, אתה צריך להביא ילדים משלך." חייכה אירינה.
"את צודקת, אירוצ'קה." אמר חיים והביט על אשתו הנבוכה.
בני הזוג החליפו את בגדיהם, רחצו ידיים ופנים והסבּו לשולחן.
וכעת, יקיריי, בואו נשתה לכבוד האורחים." הציע אהרן וכולם הצטרפו להצעתו. 
"לא, לא!" התנגדה בסיה, "קודם כול לחיי חתן השמחה הקטן והחמוד!"
"אז בואו נאחד שתי ברכות," הציע חיים, "פליה, מה אתה רוצה שאמזוג לך, קוניאק או ווֹדקה?"   
"תודה, אני מתנזר משתייה." סירב חתנוֹ.
"בסיה, איזה מין קוזק יש לך." העיר חיים ונד בראשו.
"אבא, דווקא קוזק יהודי שכזה תמיד היה ויהיה לרוחי." השיבה בסיה, כשכּל האורחים מלַווים את דבריה בצחוק עליז. 
"ברוך השם," נאנחה שרה בהקלה, "עם חסרון כזה אפשר להשלים." וכשכולם הרימו כוסית ושתו עד תום, הוסיפה, "בסיה'לה, באתם להרבה זמן?"
"נישאר כבר לתמיד." ענתה בתה. 
"רגע," שאל אהרן, "אבל מה יקרה לקוֹמסוֹמוֹלסק-על-אמוּר? איך היא תיבּנה בלעדיכם?" והוא נעץ  מבט בוחן בבסיה. 
"תיבּנה גם תיבּנה," ענה פליה במקום אשתו, "הנחנו את היסודות, בנינו את הקומות הראשונות, כעת הקלף בידי יורשי דרכּנו."
"פליה, אתה יודע ששמענו עליך ברדיו ברית המועצות?" שאלה אירינה, "תאר לעצמך, התוכנית שודרה בכל רחבי המדינה!" 
"שמעתי בקצה האוזן. אבל זה היה מזמן, עוד כשעבדתי כבנאי."
"וכשהעניקו לו עיטור, הכריזו גם על זה ברדיו?" שאלה בסיה בחיוך ערמומי.
"זאת אומרת, אתה גם חתן עיטור וגם אח"מ?" 
"באמת חתן עיטור, אבל הייתי אומר אמל"ח - אישיות ממש לא חשובה."
"ענוותן," התערבה אשתו, "הוא רק מצטנע. פליה שלי אפילו עמד בראש הוועד העירוני של קוֹמסוֹמוֹל." 
"אפשר לחשוב שזאת כהונה כל כך בכירה." צחק בעלה.
לפתע פתאום פרץ יענקלה הקטן בבכי, כשהוא משפשף את עיניו באגרופו הקט.
"אוי, ילד מתוק שלנו רוצה לישון." אירינה נשאה את בנה על זרועותיה.
"גם בן דודו עומד להירדם." אמרה חנה כשגם היא נושאת את נכדהּ על זרועותיה.
"אהרן, נגן בכינור," הציע סבא חיים, "אתם תראו את תגובתו של יענקלה. הוא ישכח שרצה לישון."
הביא אהרן את הכינור והחל לנגן. בכיו של הילד נדם בִּן-רגע. נרגע העולל, ופניו לבשו חיוך קורֵן. הוא החל להתנועע בקצב המנגינה, בזמזמו את הלחן בחצי קול, כשכל המבוגרים מוחאים לו כפיים.  
"פָּגָניני לעתיד לבוא." חייכה סבתא חנה.
"לכי תדעי," אמר בנימה מסתורית הסבא. נטייתו המוסיקלית של הנכד הייתה לשביעות רצונו. "רק האל הכול-יודע יודע את הכול, והכול בידיו."
האורחים הלכו הביתה. יענקלה הקטן נרדם כבר מזמן. אספו הנשים את כלי האוכל והֵדיחו אותם, ולאחר מכן הצטרפו לגברים המשוחחים בחדר האוכל. פניהם של שרה וחיים אוֹרוּ בחיוך מאושר. סוף סוף, לאחר הפסקה ממושכת, ישבה המשפחה בצוותא. כעת, כמו בימים עבָרו, הסבּו בני ביתם לשולחן העגול ובלבם הדהֲדו מילות השיר: "הנה מה טוב ומה נעים שֶׁבֶת אחים גם יחד". 'כמה מעטים הדברים הנחוצים לנו כדי שנהיה מאושָׁרים.' חשבה האם, אך בשלחהּ מבט אל פניה הנוּגות של בִּתהּ, נזכרה פתאום בתשובתה של בסיה "נישאר כבר לתמיד" והזעיפה את פניה, מאחר שהכירה היטב את האופי העקשני של חתנה.
"ועכשיו תגידו לי יקיריי, מה קרה לכם?" שיסעה האֵם את המשוחחים, "למה חזרתם שנה שלמה לפני המועד?"
שתקה הבת שעה ארוכה, ולבסוף ענתה:
"פליה התנדב למלחמה בספרד." 
השׂתררה שתיקה מעיקה. 
"אתה נוסע לתופת הזה? בשביל מה?" הפר חיים את השתיקה. 
"כדי לעזור לאחינו במאבקם למען שלטון העם." ענה פליה בנימה נחושה ונוקשה.
"אין במה לעזור להם. הם נלחמים בידיים ריקות נגד צבאות סדירים חמושים מכף רגל ועד ראש."
"נו, בוא נגיד כך, לא ממש בידיים ריקות. אמנם, אויביהם באמת חמושים טוב יותר,  אז מה? גם בימי מלחמת האזרחים ברוסיה תקפו אותנו פולשים מארצות שונות - נוסף על הגוורדיה הלבנה - אבל מה היה סופם? זה הרי ידוע לכול. גם שם יהיה אותו דבר."
"ואנחנו חייבים להיות במרכז העניינים? תמיד חייבים לבחוש בקדרה? אוי ואבוי לספרד המסכנה." גיחך חיים.
"מתי אתה נוסע לשם, פליה?"
"בימים הקרובים."
עברו שלושה ימים, אך שרה וחיים דימו כי הם חלפו בִּן-רגע. בסיה ופליה הגיעו לתחנת הרכבת זמן רב לפני יציאת הרכבת. התייחדו זה עם זה וישבו בשתיקה גמורה על הספסל העומד ברחבת התחנה. אצבעות ידיהם נקלעו והיו כמקשה אחת, כאילו לאוֹת מחאה על הפּרידה המתרגשת ובאה. בעיני בסיה נצצו דמעות.
"החלה העלאת הנוסעים לרכבת קייב-מוסקבה." נשמע קולו של הסדרן במערכת כריזה.    
"פליה, פליה יקירי!" קפצה בסיה על רגליה, "אל תאחר, זה הזמן לעלות לרכבת!" 
"הירגעי, חמודתי, נספיק."
"אתה שלֵו כמו אלי האולימפוּס."
"למה לנו להתעצבן יתר על המידה?" שאל פליה ונשק על לחיָהּ. ביד אחת הוא אחז את המזוודה וביד שנייה - חיבק את מותני אשתו, והם הלכו לאִטם בואךָ הרציף.
היום פליה לבש חליפה חדשה ואָפנתית בצבע שחור וחולצה לבנה צחה, ענב עניבה וחבש מגבעת לֶבֶד. 
"פליה, אני לא מבינה דבר אחד: למה לא לקחת בגדים להחלפה?" 
"יקירתי, כמה את רוצה שאחזור על עצמי? כל מה שלבשתי עד עכשיו, במוסקבה איאלץ לזרוק לזבל. שם יספּקו לי בגדים חדשים, יעלו אותי לרכבת ומשם אסע לפריז." הוא ראה שבסיה הוציאה ממחטה ומוחה דמעה בסתר, פן יבחינו בכך, "חמדתי, אל תשפּילי את ראשך. אל תתייאשי. נביס את הפשיסטים ואז אחזור אליך." הם נעצרו ליד הקרון. "מבּחינתי העיקר שאת לא תדאגי, אז גם לי יהיה קל יותר, את מבינה אותי?" והוא נשק לאשתו. 
"אתה מדבר על זה כאילו בספרד צפוי לך טיול ולא מלחמה. והרי שם..." היא קטעה את דבריה באמצע, נצמדה לבעלה ופרצה בבכי, "פליה, יקירי! בבקשה, אל תיסע ממני לשם. שם עכשיו מלחמה, שפיכות דמים איומה ונוראה."
"הירגעי, חמודתי. הכול יהיה בסדר, הכול יהיה טוב. ננצח אותם ואני אחזור. כל המתנדבים שלנו יחזרו הביתה." הוא נשק ברוֹך למצחה והִסיגהּ לאחור בזהירות, "להתראות בקרוב." בירך את אשתו ונשך את שפתיו.
"להתראות בקרוב! שמור על עצמך."
"גם את!" ועלה לקרון. 

8
מדי יום ביומו הגיעו מספרד בשׂורות קשות ומצערות. במפעלים ובבתי חרושת, במוסדות ממשלתיים ובמוסדות חינוך נערכו אספות עובדים ועצרות להבעת הזדהות עִם העם הספרדי. בסיה דימתה שבהשתתפותה באירועים כאלה היא איכשהו עוזרת לבעלה. הזמן כמעט עצר מִלכת, הימים זחלו לאִטם, ובעיני בסיה ובני משפחתה זה היה בלתי נסבל. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש הם רק ציפּוּ לבשורה כלשהי מִפליה, וכל יום שעבר עורר הדים כואבים בלב ובנשמה. 
בצעדים נחושים נכנסה בסיה למשרד מזכיר ועד המפלגה של המפעל. 
"שלום, יוּרי ניקולאיביץ'," בירכה בסיה את הגבר בגיל העמידה הלבוש ב"מדי סטלין" . 
"שלום, צעירי הקוֹמסוֹמוֹל המתנדבים," ענה האיש מבלי שיַתּיק את מבטו מהעיתון.
"זה עתה חזרתי מהוועד המחוזי של הקוֹמסוֹמוֹל." לשמע דבריה קם מזכיר הוועד מהכיסא ונדרך, "נתנו לי כמה כרזות, עלינו לתלות אותן בבתי הייצור." אמרה בסיה ופרשׂה את אחת הכרזות.
"בהחלט, חייבים לתלות אותן עוד היום. ללא דיחוי." הסכים מזכיר הוועד לאחר שקרא את הכרזה: "אנחנו אִתכם, גיבורי ספרד! אנחנו אִתך, העם הספרדי!" 
"הנהלת הוועד המחוזי החליטה לארגן את איסוף החתימות על הקריאה לעמי עולם לצאת בחזית אחידה נגד המורדים הפלנגיסטים, אשר מנסים להפיל את הממשלה החוקית על מנת לכונן משטר פשיסטי בספרד, ועושים יד אחת עם הפולשים - גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית."
"זוהי יזמה טובה וחיונית מאוד ,שהועלתה בזמן הנכון. תודה, בלוצ'קה (כך היא כונתה בפיהם של רוב עמיתיה לעבודה). כל הכבוד, חברֶ'ה. יש בשׂוֹרות מבעלך?"
"אין." ענתה בקול עצוב. 
"אין דבר, עוד מעט הוא יכתוב לך. הפשיזם לא יעבור!" וניגש לחלון כאילו סיכם את שיחתם.
'איזה אידיוט. וסילייב הזה מדבּר רק בסיסמאות פוליטיות. וזה מזכיר ועד המפלגה של כל המפעל. איך מינו אותו לכהונה כזאת? הרי הוא לא יודע לדבּר עם אנשים כנוהג הבריות.' חשבה בסיה, שלא מזמן התמנתה לכהונת סגנית ראש ועד העובדים של המפעל. היא הבינה שהתמנתה לכהונה הזאת בזכות הישגי בעלה. 

חרדותיה של בסיה היה להן על מה שיסמכו. לא בכדִי היא דאגה כל כך. גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ניצבו לימינם של הפלנגיסטים הספרדיים בראשותו של פרנקו, וכוחותיהם יצאו למתקפה נגד כוחות הממשלה הרפובליקנית. מטוסי לגיון קונדור חגו כמו עָזניות בשמי ספרד, כשהם עושים לילות כימים בהטילם את מטענם הקטלני על עמדותיהם של הפטריוטים הנלחמים בעוז עד טיפּת הדם האחרונה. סכנת מוות רבצה על ספרד שותתת הדם. 
"גיחה! גיחה! פול!" קול גברי עז חלף כמו על כנפי נשרים. 
הפיצוצים מחרישי האוזניים, טרטור צרורות המַקלעים, זַעקות הפצועים הקורעות את הלב - כל הסביבה הפכה בִּן-רגע לגיהינום. הזוועה הזאת נמשכה שתי דקות לכל היותר.  
"חופשי!" נשמע קולו של המפקד הצעיר פליקס, אשר בפי פְּקודיו כונה חבר פליקס, "מה הם עושים, המנוּולים האלה!" רטן. 
הוא קם מהאדמה, עיווה את פניו מִכאב וירק. קינח את הזיעה בשרווּל המקטורן. פניו היו מכוסות בזקן רחב. כעת העבדקן הזה כְּלל לא דמה לאותו איש צעיר מלא שמחת חיים, שהכול כינו אותו חומד לצון. רק לפי המבט הרחום של עיניו המביטות בטוּב לב והמגלות את כל רגשותיו ניתן היה לזהות את פליה, שדמותו נשארה כקדמותה. 
מצבן של הבריגדות הבינלאומיות הלך והחמיר מדי יום ביומו. החלו להתארגן חוליות לוחמי גרילה. 
"חואן, גש אליי," פנה פליקס לגבר צעיר לבוש מדים, "תתחילו לרתום את הסוסים לעגלות ולהכין את הפצועים ליציאה לדרך. מסוכן להישאר כאן. עד שתגיעו, כבר יֵרד החושך. תסדרו אותם בבִקתות העפר. עד הבוקר לא יפציצו. ואנחנו נבנה עוד עמדות-ירי ומְצָדים  מזויפים להסחה, מי שרוצה להפציץ - שיפציצו אותם. חבל שלא ניחשנו קודם איך אפשר לעבוד עליהם בעיניים." 
"כל הכבוד לך, חבר פליקס, הִמצאתָ פיתיון טוב בעבור הפשיסטים, אפילו נפולאון לא היה ממציא שום דבר דומה! כמה הם השתדלו לפגוע בבנייני הקלפים שלנו. פעולת הסחה טובה מכל הסוואה!" פרץ חואן בצחוק צוהל, "שְׁמע, חבר פליקס. סיפרו לי שעומדים לפַנות את הילדים שלנו לברית המועצות. האם זה נכון מה ששמעתי?"
"זה נכון, יקירי. אין ברֵרה. ילדים רבים התייתמו. חייבים להציל את המסכנים האלה, וָלֹא - כולם ימותו. אצלנו בברית המועצות יחיו בתנאים ראויים, ילמדו, יהיו אנשים מכובדים. יחשלו את אופיים ואת גופם, ובבוא היום הם יחזרו למולדתם וימשיכו בדרכם הנעלה של אבותיהם וסביהם."
"בעזרת השם." הצטלב הספרדי.
"מה קשור כאן אלוהים בכלל? בני אדם ולא אלים מחוללים את המהפכות. אנחנו הקומוניסטים וצעירי הקוֹמסוֹמוֹל סומכים על עצמנו, ואיננו מאמינים בשום אל למעֵט המהפכה הפרולטרית. ככה זה, ידידי. הבנת?" ולאחר שחואן הלה ענה בשתיקה, הציע: "דרך אגב, אתה יכול לשלוח גם את בנך עם שאר הילדים. תדע ששם לא נשקפת לו שום סכנה ותהיה שלם עם עצמך." 
"לא, כל עוד אני חי, בני יישאר אתי," אמר חואן. "במקרה הגרוע," הזעיף את פניו, "בשום מקום לא יהיה לו טוב יותר מאשר בבית אמי. מה שלא יהיה. אבל שם יחיה עם בני משפחתו, שם נעוצים שורשינו."
"חבר פליקס," ניגש אליו חייל רכוב על סוסו כשהוא מוליך את הסוס השני באחזו את הרסן, "התבקשת להגיע מיד ל..." הצביע כלפי מעלה.
"בסדר," ענה לו פליה וקפץ על הסוס בתנועה מיומנת, "חואן, אסוֹף את האנשים וגשו לעבודה."
"נעשה ונשמע, חבר פליקס."
בהשאירו את הסוס באסם, עלה פליקס בַּשביל התלול העובר ביער עב, ונכנס לבקתת שומר היערות. 
"שלום, חברים," פנה פליקס לגברים לבושי מדים היושבים על שני ספסלים, ואלה ענו פה אחד:
"שלום, חבר פליקס." 
"שב פה," הצביע על הכיסא אחד מהם, גבר אינטליגנטי בגיל העמידה בעל תווי פנים דקים, לבוש בחליפה אלגנטית עם עניבה. שמו של האיש היה לאוניד קוטוב .
"תודה, לאוניד."
"פליקס, המטה עיִין בתכנית פינוי הפצועים בשני שלבּים שהִצעת. אישרתי אותה, וכל עמיתיי רואים אותה בעין יפה. אם כן, גש לביצועהּ. מחר אנשיך יסתתרו ביער, ומחרתיים - היום המכריע, או ליתר דיוק הלילה המכריע. על האנשים שיִקלטו אתכם אפשר לסמוך. אמסור לך את הכתובות של דירות המסתור ואת הסיסמאות, תביא את כל הפרטים אלה לידיעת אנשיך, אבל אסור לכם לרשום אותם. חייבים לשמור הכול בזיכרון. שׂוּמה עלינו להציל את ידידינו, כדי שאף אחד מהם לא ייפול לידי הפשיסטים. אנחנו נחפּה עליהם. לדעתי הכול יעבור כשוּרה. תושָׁבי האזור ינחו אתכם בדרך לכל בית ובעלי הבית כבר יחכו לכם. שימו את כל התרופות הנחוצות בכל עגלה. אל תשכחו. בקיצור, בשעה טובה. קיבלנו הכשרה טובה." קרץ לעמיתיו, סוכני שירותי הביון הסובייטיים, "אפשר לסמוך."
"אסכולה סובייטית," העיר אחד מהם. 
קם קוטוב והתהלך בחדר בצעדים עצבניים, ניגש לכל אחד ולחץ את ידו ונפרד לשלום. 
"ובכן, פליקס. העגלות והסוסים כבר מוכנים?" שאל המפקד כשהם נשארו בארבע עיניים. 
"הכול מוכן, לאוניד."
"זה טוב. הלוואי ונציל את האנשים, זה העיקר. אחר כך נתחלק לקבוצות קטנות וניסוג להרים. ננוע צפונה ומזרחה, לצרפת. זוהי הפקודה שהתקבלה ממוסקבה. נקלענו לעסק ביש, ידידי. אנחנו באמת בעסק ביש."
"למה? זה לא עולה על הדעת. לכאורה, מלכתחילה הכול היה תקין."
"אתה מבין יקירי, העם כאן עוד לא הבשיל למהפכה. ונוסף על כך, הבה נאמר את האמת: הם לא נותנים אֵמוּן במשטר שלנו. לצערנו, יש בזה משהו. חבל על האנשים! כמה מהם נהרגו! כמה מאמצים הם השקיעו - והכול לשווא."
"כן, אילו ברית המועצות הייתה שוכנת בקרבתנו." אמר פליה בנימה חולמנית.
"אילו-כאילו. אילו לסבתא היו אשכים היא הייתה סבא. הגיע הזמן להתחפף. עשינו את כל מה שהיה ביכולתנו ואפילו יותר מזה. מילאנו את חובתנו בפני אחֵינו בספרד. נוּכל להיות שלמים עם עצמנו ועם מצפוננו." השׂתררה דממה מעיקה, "אבל יש לנו נחמה פורתא: הספקנו להעביר לברית המועצות את מלאי הזהב של ספרד. הוא ישמש לטובתנו. יש לי בקשה אישית אליך, פליקס: תשגיח על הטייס ודים שנפצע קשה, הוא ידידי ודרך אגב גם בן עירך."
"אל תדאג, לאוניד. הוא גם ידידי. ומה שלום יעקב סמושקביץ' ?"
"יעקב כבר חזר. זכה לתואר גיבור ברית המועצות. אבל אין לנו זמן, זה המצב." סיכם לאוניד קוטוב כשהוא קם מהכיסא ומביט על השעון. 

ובינתיים בסיה סבלה קשות מרוב געגועים וחרדה לגורל בעלה, מאחר שלא קיבלה ממנו אף מכתב. כמה שלא ניסתה לברר משהו לגבי גורלו של פליה - בשום מקום לא קיבלה תשובה מתקבלת על הדעת. מראֶהָּ גרם צער מר לכל קרובי המשפחה והידידים. בסיה הסתגרה בתוך עצמה. פעם היא הייתה בחורה מאושר מלאת שמחת חיים, אבל כעת נשאר ממנה רק צל.
היה זה סוף שבוע. למרבה הפלא של בני ביתה היא הקיצה בהשכמת הבוקר, לבשה את בגדי החג, ניגשה למטבח ומזגה תה. 
"איזה מין אוכל זה, חמודה שלי?" שאלה שרה בשלחה בה מבט רחמני, "שותה תה ולועסת תופין ולזה אַת קוראת ארוחת בוקר? רוצה שאחמם לך קציצות ודייסת כוסמת?"
"תודה, אימא'לה. אני לא רעבה, ובעצם אין לי זמן."
"אבל יום ראשון היום. חמודה שלי, סופשבוע זה סופשבוע. לפחות היית ישֵׁנה לשָׂבעה."
"לא, אימא. התקשרה אליי אוליה, היא קיבלה מכתב מבעלה הנלחם בספרד."
"אבל הסבל הזה שאת גורמת לעצמך לא מתקבל על הדעת! אילו פליה היה יודע שאת מתנהגת בצורה כזו - בטח היה כועס נורא ואני אפילו לא מתארת לעצמי מה הוא היה עושה לך."
אך בסיה שתתה בחָפזה את התה שלה ויצאה. שתקה האֵם ורק ליוותה את בתה במבט עגום ובדמעות עצורות. 
"שרה, למה בסיה כל כך מיהרה לצאת? לאן היא הלכה?"
"אל אוליצ'קה. ודים שלח לה מכתב מספרד."
"בסדר, הוא טייס קרב, איש צבא מקצועי, ונסע לספרד כדי להילחם. את זה אני יכול להבין. אבל איזה שד הביא לשם את פליה? לא אאמין שהיה צורך בכך. מה, הוא לא מבין שחיילים כמוהו - הם רק בשר תותחים?"
"בלום את פיך!" זעמה שרה. 
"וַאי!" קמץ חיים את שפתיו וחזר לחדר השינה. 
כמעט ביעף, כאילו צמחו לה כנפיים, הגיעה בסיה אל בית ידידתה. היא שילמה לנהג המונית והִקישה על הדלת כשכולה רועדת מרוב התרגשות. בירכה את הבלונדינית הצעירה והיפהפייה שפּתחה את הדלת.
"שלום אוליצ'קה," אמרה לה בסיה, "סלחי שבאתי בשעה כל כך מוקדמת."
"על מה את מדברת, בסינ'קה," שתי הנשים נכנסו לדירה, חיבקו זו את זו והתנשקו. "שבי, יקירתי," הציעה בעלת הבית בהצביעה אל הספה, "שלשום מסרו לי את המכתב מוודים שלי," והיא מסרה את המכתב לידידתה.
בידיים רועדות מרוב התרגשות לקחה בסיה את המעטפה.
"אוליצ'קה יקירתי, אני כותב לך את המכתב הזה ברגע הקשה שפּקד אותי ואת רעיי לנשק ואת כל העם הספרדי. אך אל דאגה, יקירתי, אל תחרדי לגורלי. לא אסתיר ממך שנפצעתי, אך הפּציעה אינה מסכנת את חיי. אני נמצא במקום מסתור בטוח, אצל אנשים טובים שאפשר לסמוך עליהם. אני מאמין שקרֵב היום שבּוֹ נהיה ביחד. אחרי שאחלים כליל, יבריחו אותי אל מחוץ לגבול, ומשם - הביתה. אליצ'קה יקירתי, אני וידידיי הקומוניסטים יכולים להיות שלמים עם עצמנו ועם מצפוננו באָמרנו כי מילאנו את חובתנו, עשינו את כל אשר היה ביכולתנו.
דרך אגב, כמעט ששכחתי. ראיתי את פליה, אבל פעם אחת ויחידה ורק כלאחר יד. דרישת שלום לבסינ'קה. אני נפרד ממך בנשיקה חמה ובברכה נאמנה. שלך לנֶצח, ודים."
למקרא השורות האחרונות, נשמה בסיה בהקלה ופרצה בבכי מרוב שמחה והתרגשות:
"תודה לאל, הוא חי!"    
"כן, את צודקת," אמרה אולגה בשמחה.
הוציאה בסיה את הממחטה מתיק הנשים שלה ומחתה את דמעותיה. 
"בלוצ'קה, לא צריך להתייאש. גם בעלי וגם בעלך ישובו הביתה. אומרים כי עזה כמוות האהבה, אך אהבתם אלינו עזה יותר ממוות." 
"ובכל זאת אני לא שלמה עם עצמי: אני כל כך דואגת ומתגעגעת אליו נורא." 
"אל דאגה, יקירתי. הכול יהיה בסדר. אני בטוחה שהכול יסתדר. זה מה שהבטיחו לי ברשות המוסמכת."
"תודה."
"עוד תראי שהם ישובו הביתה בשלום ושתי המשפחות שלנו יחגגו את חזרתם, גם בביתי וגם בביתך."
ופניה של בסיה לבשו חיוך שמחה. 
שירותי הביון הסובייטיים שהקימו רשת ריגול ענֵפה בכל רחבי אירופה השקיעו את המאמצים האפשריים כדי לפַנות את בני ארצם מספרד ולהחזירם למולדתם. 
הים היה סוער. גלים גואים ומטר סוחף של סתיו הציפו לחלוטין את אניית המסחר הקטנה ששטה בלב ים בואךָ צרפת. פליה ישב בתא הקברניט. עתה הוא לבש חליפה חוּמה בלויה שהייתה קצת קטנה עליו. בהניחו את העיתון הצדה, הוא שלף מכּיס המקטורן ארנק עור קטן והוציא ממנו את תמונתה הזעירה של בסיה. פניו קרנו בחיוך. 
הקברניט, ספרדי מוצק שרירים בעל גובה ממוצע, שפּניו החייכניות השתזפו בשמש הדרומית, ניגש לשידת עץ מלוטשת ומצופה בלכה, הוציא ממנה בקבוק רום ואי-אלו מאכלים לקינוח ושׂם אותם לפני פליה היושב לשולחן. 
"תעיר חבר," אמר האיש ברוסית לקויה בהצביעו על הגבר הישֵׁן על הספה הצרה.
"קוסטיה, תתעורר," אמר פליה והתלוצץ, "הגענו לריביירה הצרפתית." התעורר הגבר וקפץ על רגליו, ופליה פָּרץ בצחוק עליז, "כל הכבוד, חבר! ממש יש לך פה גדול!" 
"כל הכבוד לך, פליקס," רטן קוסטיה, בהדגישו את המילה 'לך', "כמעט שחטפתי התקף לב בגללך."
"על מה אתה מדבר, בגילך? על חופי הריביירה יש כל כך הרבה בחורות חינניות ואתה מדבר על התקף לב? אם זה יקרה אתה תהיה האיש הראשון בהיסטוריה שימוּת מהתקף לב בריביירה הצרפתית."
"האמת היא שאני על סף התמוטטות עצבים." התלונן קוסטיה ופיהק.   
"בסדר, בוא נָסֵב לשולחן ונרפא אותך ואת העצבים שלך."
"חברֶ'ה, בואו נרים כוסית לפני שנרד מהאנייה," הציע הקברניט, "נשתה קצת ונקנח." הוא מילא שלוש כוסיות ברום, והנוכחים הסבּו לשולחן הערוך בכיבודים צנועים, "אולי נקרא לחברֶ'ה שישנים בבטן האנייה?"
"לא צריך להעיר אותם," התנגד פליה, "לחיי המהפכה הפרולטרית בעולם כולו!"
הם שתו את הכוסית הראשונה וקינחו.
"צר לי שאצלנו בספרד הכול הסתיים בכי רע," נאנח הספרדי, "ייקח האופל את המרצח הארור פרנקו."
"בין כה וכה, המהפכה תנצח במוקדם או במאוחר." אמר קוסטיה בשכנוע.
"אולי נביא גם לחברֶ'ה שישֵׁנים בבטן האנייה?"
"לא צריך להעיר אותם, המסכנים ישֵׁנים שנת מרמיטה, או ליתר דיוק שנת צדיקים. שינוחו כמו שצריך, עוד צפויה להם דרך ארוכה וקשה." לחן ספרדי מילא את חלל התא.
הביט הקברניט בשעון ואמר:
"עוד מעט נגיע לחוף. אני אלווה אתכם וסגנִי ילווה את ידידיכם. ככה זה יהיה בטוח יותר. כעת תקשיבו טוב טוב," הוציא ארנק מהכיס, "הנה לכם הכתובות. אלו הן חנויות בגדים. בעלי העסק מעוֹרים בעניין ויודעים את הכול. הסיסמה: 'יש לכם אריג בוסטון אנגלי?' הם מבינים רוסית. לפני המהפכה חיו ברוסיה." 
האנייה עגנה ליד מזח עץ קטן. עלה השחר. הוּרד הכבשׁ, ופליה וקוסטיה ירדו מהאנייה בליווּי הקברניט. הם רצו לחֶניון הסמוך לנמל, שם עמדו שתי כרכרות בעלות גגון מתקפּל, והעגלונים ישבו הָכֵן בהמתנה ללקוחות. הקברניט לחץ את ידו של אחד מהם, אמר משהו בצרפתית, מסר לו את הכתובת והכסף ונפרד מהרוסים לשלום, כשהוא פונה אליהם באהדה:
"צאתכם לשלום חבריי."
"תודה על הכול."
"דרך צלֵחה. העיקר שתחזרו הביתה בשלום."
לא עבר זמן רב, ופליה וקוסטיה החליפו בגדים ונפגשו בדירת מסתור עם נציג שגרירות ברית המועצות והלה מסר להם את דרכוני המהגרים הרוסים:
"הם ידליקו לכם אור ירוק במעברי הגבול. קחו לכם את הכרטיסים לקרונות שונים ואת הכסף. אל תשוחחו עם אף אחד. תחנת הרכבת נמצאת בקִרבת מקום. צאו מפֹּה בשעות שונות. יש לכם עוד שלוש שעות עד שהרכבת שלכם תגיע. תוכלו לטייל, להיכנס לחנויות. תקנו מה שתאהבו, יש לכם מספיק כסף. ואחר כך - תיגשו לתחנת הרכבת. דרך צלחה. מחכים לכם בבית."
"ומה עם ידידינו?" שאל פליה.
"אל תדאג, כולכם תגיעו ביחד," ענה נציג השגרירות, לחץ בחָזקה את ידיהם ונפרד מהם לשלום. 

ללא שום בעיות, קשיים וסיבוכים חצו פליקס, קוסטיה ואחֵיהם לנשק את גבולותיהן של פולין וברית המועצות. במָצאם את עצמם על אדמת המולדת, פתחו הצעירים המאושרים בקבוק קוניאק צרפתי ושתו לחייהם - במלוא מובן המילה, כי הגורל עצמו שמר עליהם בתופת המלחמה - ולחיי המולדת הסוציאליסטית והמהפכה הפרולטרית בעולם כולו. 
"מה אני אגיד לכם, חברֶ'ה! יש בעולם ארצות לרוב, ויש בהן נופים יפים ואנשים טובים," אמר אחד מהם, יליד סיביר, "אבל אין עוד מדינה יפה כמו רוסיה אִמנו. אין כמוה בעולם!"
"למה מה, אוקראינה פחות טובה?" שאל קוסטיה האוקראיני, "רק תביט בחלון."
"זה אותו דבר."
"מה אמרתי לך?" צחק קוסטיה המרוצה. 
"ידידיי, ברית המועצות כולה היא בית אחד גדול ויפה. אין לנו עוד בית מלבדה, ואין לנו צורך בשום בית אחר," אמר פליקס בגאווה, "הבה נשתה לחיי הרֵעוּת..."
בצאתו מבניין תחַנת הרכבת נשם פליה לרווחה בשאפוֹ את אוויר המולדת האהובה, והלך בצעדים מהירים הביתה, אל אשתו, כשביד אחת הוא נושא מזוודה וביד שנייה - את מעיל הקיץ ואת הוורדים שהוא קנה בדוכן פרחים ליד התחנה. כמה הוא התגעגע לבסיה אהובתו, כמה ערג אליה! פניו אוֹרוּ מרוב שמחה. הוא זמזם בחצי קול את השיר העליז ששמע בספרד. קולות ילדים מילאו את הגן הציבורי, וכשחלף פליה המאושר על פניו, לבו נצבט בלא משים. כבר זמן רב הוא לא ראה את פני הטף המאושר, לא שמע את צחוקם של הילדים. בזיכרונו עלו ימי האימים שעברו עליו בספרד המיוסרת. הֵאט פליה את צעדיו, ולבו הלם בחזהו: הוא ראה את אשתו המשחקת עם אחיינו, ואט-אט ניגש אליהם. ראתה בסיה את בעלה, לא האמינה למראה עיניה, נבוכה מאוד והתיישבה על החול מרוב תמיהה.  
"בסיה יקירתי, בסיה'לה אהובתי!" לחש פליקס, כשהוא יושב לצִדהּ בכריעה משתופפת. 
"פליה! פליקס שלי! כמה חיכיתי לך, כמה התגעגעתי! סוף סוף חזרת אליי!" ובני הזוג חיבקו זה את זה והתנשקו. 
"מה שלומֵך, יקירתי? כל כך התגעגעתי אלייך, יונתי."
"עכשיו כבר הכול בסדר. תודה לאל, נשארתָ בחיים וחזרתָ בשלום, בריא ושלם," לחשה בסיה כשהיא מחבקת בידיה את צוואר בעלה ומכסה את כל פניו בנשיקות חמות. עיניה דמעוּ מרוב שמחה והתרגשות. 
התפלא יענקלה והסתכל בתמיהה - פעם על דודתו, ופעם על האיש הלא-מוּכּר. 
"מיהו הילד הזה? יענקלה?"
"כן, זה יענקלה שלנו," ענתה בסיה ופרצה בצחוק, "זה אותו ילד מתוק שנשך את אפו של הדוב."   
בעָזרו לאשתו לקום, מסר לה פליה את זֵר הוורדים והרים את העולל מעל ראשו. הלה פָּרץ בצחוק עליז. מסביב עמדו האימהות והסבתות עם תינוקותיהם בעגלות.
"בסיה, מי זה, בעלך?" שאלה אותה אחת השכנות, אישה באה בימים.
"כן, הוא נלחם בספרד וכעת חזר אליי בשלום." ענתה לה בסיה כשפּניה קורנות בחיוך מאוּשר.  
יצאו בני הזוג מהגן הציבורי כשכּל המטיילים בו מלַווים אותם במבטים נבונים של אנשים המבינים הכול.
לחצה בסיה את יד בעלה ושאלה אותו בטון נעלב:
"פליה, למה לא כתבת לי? לא קיבלתי ממך אף מכתב, ואפילו קצר ביותר."
"שמא לא קיבלתְ ממני את המכתבים הקצרים ששלחתי לך?"
"לא קיבלתי אף מכתב."
הזעיף בעלה את פניו ופסע בשתיקה גמורה. 
"אלוהים אדירים! מסכנה שלי, כמה חרדות נפלו בחלקך," לחש פליה, "סִלחי לי, אהובתי, זה לא היה באשמתי."
"אין צורך בהתנצלויות, יקירי. מי אני שאשפוט אותך? הרי אני יודעת מה חָווית שם על בשרך."
"תודה לך, חביבתי," ענה פליקס ונשק על לחיָהּ. 
הם נכנסו לחדר המדרגות של ביתם ופליה הקיש על הדלת. שרה פתחה את הדלת ופניה אורו מרוב שמחה. היא הביטה בעיניים פקוחות לרווחה: לפניה עמד חתנהּ הנושא את נכדהּ על זרועותיו, בִתהּ עמדה לצדו בפנים קורנות, ובידהּ - זר ורדים אדומים.
"חתני, בני היקר!" קראה החותנת ברוב שמחה, חיבקה את צווארו בזרועותיה ונשקה לשתי לחייו, "היכנס, יקירי, למה אתה עומד בחוץ? היכנס! תודה לאל, חזרת בריא ושלם!" 
"שלום, אימא'לה," אמר פליה, כשהוא מחבק את חותנתו ונושק לה בחיבּה רבה. הוא ישב על הספה, חייך חיוך טוב לב והתמתח, "אין כמו בבית! מה שלומכם, יקיריי? איך חייתם פה בלעדיי?"
"איך חָיִינו? רק לך חיכּינו," ענתה שרה בחרוז בהתיישבה לצִדו, "ואלֶה הם כל חיֵינו, פליה." 
"מה שלום אבא, אהרן, אירינה?"
"הכול בסדר גמור, פליה. אחר כך עוד נספּיק לדבּר לשָׂבעה, ועכשיו - תתקלח אחרי הדרך ושֵׁב לאכול," ציוותה החותנת בקול נוּקשה. 
"תודה, אימא'לה, אני לא כל כך רעב."
"אבל אתה חייב לאכול משהו אחרי הדרך."
"כן, המפקדת."
"גם יענקלה יאכל יחד עם דודו," ופנתה לנכדהּ, "תאכלו ביחד כמו שני אנשים מבוגרים, נכון חמוד?"   
"אהה, אם כן אני מסכים. בוא, חמוד, גם אתה תשטוף ידיים, יש לך ידיים מלוכלכות."
ולאחר רחצה ישב פליקס לשולחן ולא הפסיק לשבּח את מאכלי חותנתו: 
"איזה בּוֹרשט  אוקראיני משובח! ערב לחֵך! והלחם! איזה לחם אוקראיני טעים. אפילו טעם הלחם אצלנו שונה  מהלחם הספרדי!" 
בסיה רק הביטה בבעלה במבט מלא אהבה ולבה התרונן באושר.
"אימא, תראי את פליה," התייאשה, "הוא כל כך רזה. ממש גל עצמות."
"אין דבר, העיקר שיש עצמות, והן עוד יקרמו עור וגידים. ושרירים! תאכל, יקירי, ואחר כך תשכב לנוח. בטח לא אכלת ולא ישנת שם בספרד."
"את צודקת, לא הייתי פנוי לדברים כאלה," פיהק פליקס, "ובשלושת הימים האחרונים לא נמנמתי יותר משלוש שעות."
גם יענקלה פיהק. 
"טוב מאוד. גם יענקלה יסיים את הארוחה יחד עם הדוד ושניהם ילכו לישון."
העולל שאהב לסעוד בצוותא עם אחרים אכל כעת בתיאבון גדול, כשהוא מנסה לא לפגר אחר דודו.
"תודה," הודה פליקס וקם מהכיסא, וגם יענקלה הודה:
"תודה. סבתא, אכלתי את הכול!"
"כל הכבוד, חמוד! שיהיה לכם לבריאוּת, גברים יקרים שלנו. לכו לישון. כבר הִצעתי לך מיטה."
"תודה רבה," הודה לה פליקס ונשק לאשתו, "בסיה יקירתי, תעירי אותי, בבקשה, כשכּל בני ביתנו יחזרו מהעבודה." 
"טוב, בסדר! לך לישון," ובסיה יצאה מחדר השינה, בסָגרהּ את הדלת אחריה.  

אנשי הצבא מברית המועצות החוזרים הביתה מספרד התקבלו בשמחה ובחגיגיות רבה ובכל מקום הם זכו לקבלות פנים מפוארות. בוועד המחוזי של המפלגה התקיימה אספה חגיגית, שבמהלכה הוענקו עיטורי קרב לפליה ולשלושת אֶחיו לנשק. למוֹתר יהיה להוסיף שכּל הקהל, אשר מילא את אולם הכנסים הגדול עד אפס מקום, ליווה את טקס הענקת העיטורים בתשואות רועמות, ממש מחרישות אוזניים. כל המשתתפים באספה - הקומוניסטים, צעירי הקוֹמסוֹמוֹל והנערים מתנועת הנוער - בירכו והיללו את גיבוריהם, ולאחר מכן נערך מופע לכבודם. בתום הטקס פנה המזכיר הראשון של הוועד לפליה וביקש ממנו להיכנס ללשכתו לשם שיחה בארבע עיניים.
"ובכן ידידי," אמר האיש בטון ידידותי בשִׁבתו על הספה לצד פליה, "הִצענו את מועמדותך לכהונת יו"ר ועדת הביקורת המפלגתית במחוז שלנו. אתה מבין, קודֶמך בכּהונה הבכירה והחשובה הזאת היה פלוני בשם קובָלנקו, אשר ריכז בידיו את מלוא השלטון, אך הוקע כעושה דברהּ של סיעת טרוצקי. כעת תצטרך להפשיל שרווּלים ולגשת לעבודה במלוא האחריות כפי שיאה לקומוניסט אמתי. אנחנו מאמינים שתעמוד במשימה הזאת, כפי שעמדת בהצלחה בכל המשימות שהטילה עליך המפלגה. ידוע לי הכול על אודותיך" - והוא הניח את ידו על כתפו של פליה. 
"תודה על האמון שנתת בי."
"תפוס את משרדו של קודמך. יש שם מזכירה. מחר תיכנס לעניינים ותכיר את עובדיך. יהיה לך רכב אישי עם נהג צמוד. הוא חדש אצלנו, כי קודמו נעצר: המנוול עשה יד אחת עם קובלנקו. נמצא לך דירה טובה. היכנס לעניינים, עיין בניירת - וגש לעבודה. יהיו לך מטלות לרוב, ידידי. אבל אנחנו נעזור לך. אל תתבייש, תפנה ישר אליי. כעת אתה יד ימיני, מבחינתי אתה עיני הפקוחה ואוזני הקשבת. ניחנת בראש יהודי פיקח, אתה תפַקח על הכול, כי אתה רואה ומבין הכול ומבחין בכל הדקויות. זה העיקר!" סיכם המזכיר הראשון, שהה שעה קלה בשתיקה, ואחר כך הזעיף את פניו, שלח מבט רב-משמעות בבן שיחו והוסיף, "אני בטוח שלא תכשיל אותי!" 
פליה שקע בשגרת עבודתו. על אפם וחמתם של ראשי המוסדות והמפעלים הגדולים בקייב, הוא נהג להגיע למפעליהם ללא תיאום מראש. הוא ועובדיו נפגשו עם הפועלים, שוחחו אִתם כמנהלים שיחת חולין, והפועלים היו שופכים בפניו את נפשם, כשהם מתלוננים על הממונים עליהם המתרשלים בעבודה ומפרים את החוק. הבדיקות הקפדניות נערכו תדיר, והאשמים בהפרות החוק תמיד באו על עונשם: אחדים מהם פוטרו מהעבודה, ונגד האחרים נפתחו תיקים פליליים והוגשו כתבי האישום בבתי המשפט. לא עבר זמן רב, ופליה רכש לו אויבים רבים בצמרת השלטון של המחוז. תלונות, הלשנות וכתבי-שִׂטנה כתובים בעילום שם, המאשימים אותו ב"מעשים שרירותיים" וב"שימוש לרעה בכוח המשרה" החלו להגיע לא רק לוועד המחוזי של המפלגה, אלא אפילו לוועד המרכזי של ק.פ.(ב)או.  אך המזכיר הראשון של הוועד המחוזי של המפלגה פרש עליו את חסותו, ופליה, אשר תמיד היה משוכנע שהצדק עִמו, המשיך לנהל את המאבק חסר-הפשרות למען טהרת השלטון. 
כמו רוח-סער איומה, חלפה על פני האימפריה הסובייטית האדירה מסכת אינסופית של משפטי-ראווה ומשפטי בזק, כשאנשים חפים מפשע הוגדרו כאויבי העם והואשמו בבגידה ובריגול, במעשי חבלה ובהכנות להתנקשות בחייהם של מנהיגי מפלגת השלטון. כל הנואמים בעצרות ובאסיפות הרבות מני ספור, אשר נערכו חדשות לבקרים בכל המוסדות והמפעלים, הוקיעו את תומכיו האמתיים והמדומים של טרוצקי על "פעילותם העוינת", כביכול, והטילו עליהם רפש והטיחו בהם האשמות שווא לרוב, בהאשימם אותם בכל הטרדות, הקשיים והאסונות שנפלו בחלקה של המדינה. 
יום אחד אסיפה כזאת נערכה בוועד המחוזי של מפלגת השלטון, באולם הכנסים שבוֹ, זמן קצר לפני כן, הוענק העיטור לפליה. כל המשתתפים באסיפה, צמרת השלטון של המחוז - עסקני המפלגה הבכירים, מנהלי המפעלים והמוסדות, קציני נ.ק.ו.ד - שפכו קיתונות של רפש על ראשי המדינה. בין הקורבנות החדשים של מדיניות הטרור היו יהודים רבים, ופליקס, אשר הפעם ישב בנשיאות, הכיר אותם אישית, וידע מעל לכל ספק שכולם אנשים הגונים וטהורי לב, פטריוטים נלהבים שלא יהססו להקריב את חייהם למען מולדתם. פליה רצה לקום וללכת מכנס האינקוויזיטורים הנאלח, אשר בעיני משתתפיו כבודו ושמו הטוב, ואפילו חייו של האדם, היו כאין וכאפס, כדבר-מה חסר ערך שאינו שווה פרוטה שחוקה. כל אדם הגון מאס ובחל בציד המכשפות הזה, אשר ששלט בכיפה בכל רחבי המדינה, ובז למנוולים הרשעים שיזמו את מדיניות-הטרור העקובה מדם. 
בצאתו מהאסיפה במצב רוח גרוע מאין כמוהו, פליה נסע ברכבו הצמוד לביתם של חותנו וחותנתו, ששמרו מסורת וחגגו את כל מועדי ישראל. 
'גם בפרס, בימי אחשוורוש המלך, גמר המן הרשע אומר להשמיד את כל היהודים, אבל שום דבר לא עלה בידו.' חשב פליה. והוא חשב בלא משים שיש דמיון רב בין המציאות של זמנו עם המאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנים, 'והרי חותני הוא איש נבון להפליא. הוא תהה על קנקנו של המשטר כשזה עוד היה בחיתוליו. ואני, טיפש כמוני, התווכחתי אִתו בהבל פי. אלוהים אדירים, המרצחים האלו הצליחו להוליך שולל מיליוני אנשים, וגם אותי. אבל איך זה קרה?'
"פליקס אלכסנדרוביץ', היום שוב ירדו לחייו של ירמולוב או שהפעם מצאו להם קורבן אחר?" הפר הנהג את השתיקה. כיוון שהתשובה לא הגיע, הוסיף, "כמה אנשים חפים מפשע הוצאו להורג על לא עוול בכפם. הם משמידים את הטובים ביותר, השמנא וסלתא של העם. מי יודע עד מתי זה יימשך?" 
אבל פליה הקשיב לנהגו ושתק, כי לא סמך עליו. הוא ידע כי המשטרה החשאית שותלת סוכנים סמויים בכל מקום - גם בצמרת השלטון - ומגייסות משת"פים ומלשינים בכל שכבות האוכלוסייה כדי שידובבו את האנשים, יחשפו את כל אלה שמגלים עמדה ביקורתית כלפי המשטר ויאפשרו למפעיליהם לעשות שפטים באומללים הללו. הוא היה מודע לפרובוקציות כאלו, ועל כן לא השיב. 
"פליקס אלכסנדרוביץ', סלח לי על הדיבורים האלה. פשוט אני לא יכול להחזיק את כל זה בבטן, הייתי חייב לשפוך את לבי. נשבע לך, אני לא מדבר בנושאים כאלה עם אף אחד חוץ ממך. אני יודע באיזו תקופה אנחנו חיים. לא יראו את דבריי בעין יפה. אבל אני סומך עליך. אתה איש נבון, וטוב עשית שלא ענית לי. אם אתה לא נותן בי אמון - אתה נוהג בחכמה. אבל אני לא סוכן שתול, לא משת"פ ולא מדובב. אני עובד אצלך יותר משנה. לא רציתי לגלות לך קודם, אבל האיש שמינה אותי הוא באמת איש טוב מאוד, קרוב משפחתי וממונה עליך - פּבל גאורגייביץ'. אתה יכול לשאול אותו." פליה חייך חיוך מרוצה. "איזה חיים מגעילים, אי אפשר לסמוך על אף אחד. אדם לאדם זאב. גועל נפש!" נהם הנהג וירק מהחלון, "זהו, הגענו!" המכונית עצרה, "פליקס אלכסנדרוביץ', אתה רוצה שאחכה לך? תיסע הביתה עם בלה חיימובנה?"
"לא, לא! תודה. היום יש יום הולדת. נשב פה עד שעה מאוחרת."
"רוצה שאבוא לאסוף אתכם?"
"תודה, פֶּטריק. לא צריך. קח את המכונית וסע לסידוריך. אחכה לך בבוקר."
"תודה. להתראות."
"להתראות."
'איזה בחור טוב,' חשב פליה בהיכנסו לחדר המדרגות. 
דירת קרובי משפחתו התמלאה בניחוח של אוזני המן משולשות מבצק פרסבורגר  שנאפו לכבוד חג פורים.
"חג שמח, גבירותיי היקרות, כל הנשים במשפחתי," בירך פליה את שרה, אירינה ובסיה. 
"פליה, התפנית היום מוקדם מתמיד, או שיצאת מוקדם לרגל החג?" התלוצצה אשתו.
"אכן לרגל החג, את צודקת. חג פורים הוא חג פורים, וממשיכי דרכו של המן חשים כי סופם ממשמש ובא. חשבתי שכולם כבר הסבו לשולחן ומחכים רק לבואי."
"אבא בבית הכנסת עוד מהבוקר, אהרן ויענקלה נסעו לקדם את פניו כי הוא חש ברע." הסבירה שרה, "איך שנתפס לו הגב בגלל הלומבגו שלו, שלא נדע מזה! הוא בקושי מזיז את רגליו. פליה, אתה בטח רעב. בוא איתי למטבח, אגיש לך איזו ארוחה קלה."
"תודה אימא'לה, אני לא רעב."
"באמת?"
"באמת."
"אז תאכל לפחות אוזן המן. אני כבר מביאה לך."
"תודה, זה מה שאני באמת אוהב."
אותה שעה, חצר בית הכנסת קורל שברחוב שקָבִיצְקָה - בית הכנסת היחיד בעיר שהמשיך לפעול - היה מלא עד אפס מקום. אכן, בערב חג התאספו בו יהודים לרוב, וביניהם היו גם אהרן ובנו יענקלה שהמתינו לחיים המתפלל. 
"אבא, אני רוצה לסבא," ביקש בפעם האלף הילד המשועמם.
"יענקלה, תתאזר בסבלנות. פעם אחת כבר היית אצל סבא. התפילה תסתיים עוד מעט וניסע הביתה."
לפתע יצא מבית הכנסת יהודי סמוק-לחי ויצא במחול, כשהוא שר בפה מלא שיר עליז ביידיש. 
"משה, שתוק כבר!" צעקה עליו אשתו, כשהיא ניגשת אליו עם אוזן המן ביד, "קח אוזן המן וסתום את הפה שלך!"
"מועדים לשמחה, רבותיי!" אמר האיש בעברית ופנה ליענקלה שעמד במרחק של כמה מטרים ממנו ואחז את יד אביו, "בוא הנה, חמוד, ונרקוד!" והוסיף בעברית, "חג שמח!" 
"אבא, לא הבנתי מה הוא אמר," משך הילד בכתפיו, ושאל, "איזו שפה הוא דיבר?"
האיש סמוק-הלחי שר בקול רם יותר. 
"בשפה הזאת, חמוד שלי," הסבירה לו זקנה שחוחת גב שעמדה לצדם, "מדברים בפלסטינה. בארץ ישראל."
"מה זאת השפה הזאת?" שאל יענקלה, שלא הבין גם את תשובתה.
"זוהי עברית. השפה האמיתית של היהודים."
"סבא וסבתא מדברים עברית?"
"לא, הם מדברים יידיש, שקוראים לה גם ז'רגון. זוהי שפה מעורבת," אמר אהרן כשהוא מנסה להסביר לבנו את ההבדלים בין השפות השונות הרווחות בקרב יהודים, אך העולל לא הבין גם אותו.
"משה, תשתוק כבר!" צעקה האישה ביידיש, "סתום את הפה, אני מבקשת. תראה כמה סוכני משטרה חשאית מסתובבים פה. מטורף שכמותך, אתה רוצה לעשות צרות גם לנו וגם לילדינו? מה יש לך, השתגעת?" היא תפסה את יד בעלה ומושכת אותו אל הרחוב.
"אבא, והרי גם אני יהודי," אמר הילד, והזעיף את פניו. הוא הבין כל אשר צעקה האישה הזאת, הרי שרה וחיים דיברו ביניהם יידיש לעתים קרובות. 
"כמובן, כולנו יהודים." אישר האב את דבריו.         
המתפללים החלו לצאת מבית הכנסת. יצא גם חיים. ניגש יענקלה לסבו, נצמד אליו ושאל:
"סבא, כבר סיימת להתפלל?"
"כבר סיימתי, יקירי." ענה חיים ונשק לנכדו, "אהרן, למה לקחת את הילד איתך?" שאל הסב כשראה שבחוץ כבר ירד החושך, "הוא בטח עייף ורעב."
"לא סבא, אני לא עייף, אני כבר גדול, וסבתא שרה נתנה לנו אוזני המן לדרך."
"הייתי יכול להגיע הביתה לבד, מה הבעיה?"
"אבל אנחנו לא עייפים, נכון יענקלה?"
"אבא, כבר אמרתי לסבא שאנחנו לא עייפים בכלל."
"אבא, בוא נלך דרך רחוב מז'יגורסקאיה ונצא אל "סוללת העפר העליונה"  שם קל יותר לתפוס מונית."
"אתה רוצה שאסע במונית אחרי כניסת החג? אני לא רוצה לנסוע בכלל!"
"אבל אבא, איך תלך במעלה ההר עם המתֶנֶת שלך? כאבי גב תחתון - זה לא משחק ילדים. הקב"ה יסלח לך, כי אתה חולה. בטח הלכת בבוקר לבית הכנסת ברגל - זוהי הליכה של שעתיים, אם לא יותר."
"לא נורא, אין לנו כל כך הרבה חגים, ואני, לצערי הרב, הולך לבית הכנסת רק בחגים."
"כן, אבל אתה בקושי הולך. ניקח מונית." קבע אהרן בטון פסקני, כשהוא מצביע לעבר מונית העוברת על פניהם. 
"סוף-סוף!" קראה בסיה בפָתחהּ את הדלת.
השולחן כבר היה ערוך, ולתפארת הסעודה הוצב במרכזו טס חרסינה אדיר - בסיה ופליה הביאו אותו במתנה מהמזרח הרחוק - ונתחי געפילטע פיש  נערמו עליו בשפע.
רץ יענקלה אל פליקס וצעק בהתלהבות: 
"הידד! פליה בא!" הילד אהב מאוד את דודו רם-הקומה והעליז, שנהג לשאת אותו כמעט עד התקרה. 
"כולם מתבקשים להסב לשולחן!" הכריזה שרה, "ושכולם ישתכרו. להזכירכם, רבותיי, ביום זה כל יהודי חייב לשתות עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי."
"ארור המן וכל יורשיו וממשיכי דרכו שהתרבו לאין-ספור בדורנו!" אמר אהרן, בחלצו את פקקי הבקבוקים. 
לכולם היה מצב רוח נפלא, ורק פליה נשאר מדוכדך ושקע בשתיקה קודרת.
"למה אתה עצוב, פליה? קרה משהו?" שאלה בסיה בחרדה. 
"לא קרה כלום. אני פשוט עייף."
כמו בכל בית אחר, כל השיחות נסֹבו סביב הנושאים האקטואליים. האורחים דיברו על משפטי הראווה, גזרי-הדין האכזריים, על "אויבי העם" שנידונו למוות - הנושאים הללו היו שגורים במשדרי הרדיו, והכתבות שהוקיעו את "כנופיית הבוגדים הנפשיסטים, רוצחים ומרגלים עושי דברם של טרוצקי והאימפריאליזם העולמי" לא ירדו מדפי העיתונות. 
"תפסיקו לדבר על פוליטיקה! די!" הכריזה בסיה, "הבה נסכם את השיחה, נשתה לחיי עמנו ונאחל לעצמנו שיורשי המן המתנכלים לנו יביאו כיליון על עצמם, וכל התככים שהם רוקמים נגדנו יחזרו אליהם כמו בומרנג!" ובסיימה את הברכה חָצבת-הלהבות פנתה לבעלה, "אתה רוצה אוזן המן, יקירי?" 
"לא כרגע. קודם אשתה עד דלא ידע, וכשבאמת לא אבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן, אקנח באוזני המן." ענה לה פליה כשהוא מדגיש כל הברה, וכל האורחים ליוו את דבריו בצחוק עליז.
ולפתע הוא קם בעצבנות ויצא למרפסת, סר-פנים ונרגז, הוציא סיגריה מהקופסה, אך תכף ומייד הכניס אותה בחזרה, חזר לחדר, ניגש לשולחן, מזג יין לגביע גדול, גמע את הכול בלגימה אחת וקינח בשתיקה גמורה. כל הנוכחים, אשר ידעו היטב שהוא מתנזר מאלכוהול, ליוו את כל הפעולות האלו במבטים תמהים ומבוהלים. 
"אלוהים אדירים," חשבה בסיה, "זה מבשר רעות."
מישהו הקיש בדלת. באו דודניתו של חיים - חנה - ובני משפחתה: בנה, עם אשתו ושני ילדיהם. קולות הילדים העליזים מילאו את הדירה, הדהדו בה כציוץ הציפורים באביב. אחרי גביעי העונשין  השיחה "חזרה חלילה", כל הדיבורים נסבו סביב הנושאים הפוליטיים. 
"מגיע לו, לפּוֹסְטִישֶׁב הזה!" צעק חיים, "כמה אנשים חפים מפשע נידונו למוות ביוזמתו? על טיפוס כמוהו לא חבל לי בכלל! בשנת 1934 חיסלו את קירוב , וזו הייתה רק ההתחלה. אחר כך המכונה הזאת נעה על גלגלים משומנים. כשחוטבים עצים - עפים השבבים."
"הוא טיפוס פרנואידי שסובל משיגעון רדיפה," פתח פליה בדברים לאחר שתיקה ממושכת, "קירב אליו מנוולים וחדלי אישים, שכעת יש להם מטרה אחת ויחידה: להישאר בשלטון בכל מחיר. כל בתי הסוהר מלאים באנשים חפּים מפשע, כל התאים כבר צפופים מרוב אסירים. האומללים הללו האמינו לו, או ליתר דיוק האמינו בו!" הוא מזג עוד גביע ושוב גמע את היין בלגימה אחת. 
"פליה!" לחשה בסיה לבעלה כשהיא נועצת בו מבט מתחנן. 
"מה קרה, בסיה יקירתי? אני רק מציית לחותנתי. והרי היא הכריזה שכולם חייבים להשתכר עד דלא ידע. ואני בינתיים יודע היטב מיהו המן המשופם, ארור הוא יחד עם המקטרת שלו!"
"אבא, מותר לי לנגן בכינור?" ביקש יענקלה.
"מובן מאליו שמותר, ואפילו רצוי."
"הידד!" קרא הילד בהתלהבות ורץ לקחת את הכינור, וגם דודניו רצו יחד אִתו. 
חזר הילד, הניח את הכינור על כתפו, עצם את עיניו והחל לנגן. הלחן הערב לאוזן מילא את החדר. כל הנוכחים - האורחים והמאחרים כאחד - האזינו לנגינתו בעונג רב.
"יענקלה, נכדי היקר," לחש חיים כשעיניו דומעות מאליהן. בלא משים החזיר אותו הזיכרון לימי ילדותו הרחוקה. 

זה עתה חזר פליה משליחות עבודה ממושכת במוסקבה, ומיד זימנוהו בדחיפות לעיר הבירה, ויחד אִתו זומן גם המזכיר הראשון של הוועד המחוזי של המפלגה. 
"די, בסיה, מה יש לך? למה את מציידת אותי בכל הבגדים והאביזרים האלה, כאילו אני טס לקוטב הצפוני?" אמר פליה לאשתו כשבני הזוג ארזו את מזוודתו לקראת צאתו לדרך. 
"פליה, אתה שוכח שהסתיו כבר בא. ומוסקבה - אינה קייב. שם קר יותר, בבוקר הדשא מתכסה והשלוליות קופאות."
"כל זה רק נדמה לך, תפסיקי לדמיין שטויות. ראשית, שם יעניקו לי רכב צמוד. עדיף שתכתבי מה את רוצה שאקנה לך במוסקבה, אחרת אני יכול לשכוח ואת תיעלבי." 
"תתבייש לך, חסר מצפון. אני אף פעם לא נעלבת משטויות כאלו," היא אחזה את יד בעלה והניחה אותה על בטנה, "כל הכבוד לו, הוא מזרז אותך, בל תאחר לרכבת," אמרה בסיה לבעלה כשהיא נותנת בו מבט ערמומי. 
"ואולי שם היא ולא הוא?"
"מה זה משנה?" צחקה בסיה, "עכשיו אתה מבין למי אתה צריך לקנות מתנות? אנחנו מקבלים מתנות מראש? הכול ברור?"
"ואולי," פרץ פליה בצחוק, "שם לא הוא ולא היא, אלא הם או הן?"
"בלום את פיך, חס ושלום." קימצה בסיה את שפתיה.
"למה?" שאל פליה כשהוא פותח את חלוקהּ ונושק לבטנהּ.
"מי שלא יהיה שם - אנחנו מחכים לך בקוצר רוח." לחשה בסיה בהצמידה את ראש בעלה לחזה, "זהו, זהו! פליה, תביט בשעון, כבר שעה שמונה בבוקר. הרכב הצמוד שלך כבר מחכה לך."
"אוי!" נאנח בעלה, "חייב לנסוע, אך כרגיל לא מתחשק לי. אין לי מצב רוח."
"לך, לך, תאכל לפני צאתך לדרך."
"תודה, יקירתי, אני לא רעב. עדיף שאשתה כוס קפה. בסיה, את לא מרגישה טוב, אל תלווי אותי לתחנת רכבת."
"אבל אני רוצה ללוות אותך! ומתחנת הרכבת פֶּטריק יסיע אותי לבית אמי." 
"תמיד את כזאת, עקשנית שלי."
הרכב הצמוד של פליקס עצר בבלימה חדה ליד תחנת הרכבת. פליה ואשתו יצאו מהמכונית. ראה אותם מזכיר הוועד המחוזי שעמד יחד עם שומר ראשו במרחק של כשלושים מטרים מהם, נפנף להם בידו והצביע על השעון. 
"זהו, חביבתי, מחכים לי בקוצר רוח," אמר פליקס לאשתו המחבקת אותו כשאינה רוצה להרפות את חיבוקה, "נו-נו, די לך, אהובתי," נשק לשתי לחייה, "שמרי על עצמך."
התרחק פליה כמה צעדים, חזר, ושוב נשק לאשתו. רגש קשה ומעיק התעורר בה לפתע, מילא את נפשה, חדר ללבה. עיניה דמעו מאליהן. 
"תתקשר אליי מחר, בבקשה!" צעקה בסיה בעקבות בעלה המתרחק. 
עד אור הבוקר היא לא עצמה את עיניה, בציפייה מתוחה לצלצול מבעלה. היא חיכתה בקוצר רוח, אך כל ההמתנה הייתה לשווא, ובסיה נסעה לעבודה כשהיא סובלת מכאב ראש נורא. כל היום היא לא משה מהטלפון, התרוצצה בחדר ולא מצאה את ידיה ורגליה, כשאינה מבינה מהי סיבת שתיקתו של פליקס, שתמיד היה אחראי מאוד ודקדקן גדול. עצביה היו מתוחים כמיתרי כינור. כל אימת שהטלפון צלצל - וביום ההוא הוא צלצל לעתים קרובות - בסיה הזדעזעה והתכווצה, הצלצולים האלה צרמו באוזניה וננעצו בלבה כמו סכין מושחזת. כבר בפעם האלף - כפי שהיא דימתה - הרימה בסיה את השפופרת. הפעם התקשרה אמה.
"...לא, אימא, הוא עוד לא התקשר. לא יודעת. אין לי מושג. גם אני מודאגת מאוד. תכף אטלפן לוועד המחוזי, אנסה לדבר עם סגנו. אולי הוא יודע משהו. טוב, אימא'לה, אחזור אליך מיד. אימא, מה אבא יכול להגיד? רק לפני חצי שעה דיברתי אִתו בבית הייצור. מה הוא, נביא או חוזה עתידות?" סיימה הבת בטון נרגז. 
ניתקה את הקו ובלי להניח את השפופרת, פתחה בסיה את תיק הנשים שלה, הוציאה ממנו דפדפת קטנה וחייגה את מספר הטלפון של אחד מסגניו של פליה. למרבה שמחתה, הלה הרים את השפופרת. בסיה הסבירה לו את סיבת חיוגה, כשקולה רועד מרוב דאגה וחרדה. 
"בסיה, חמודה, את סתם דואגת ללא שום סיבה. הרי את יודעת איזו משרה בעלך תופס. קרוב לוודאי שהוא נמצא באיזה מתקן סודי שאסור להתקשר ממנו. תתאזרי בסבלנות הכול יהיה בסדר."
"אבל ניקולאי, הרי אתה מכיר את פליה," לחשה בסיה בקול רפה. 
"טוב, נהיה בקשר. אם יתברר משהו, אתקשר מייד."
"תודה רבה, להשתמע."  
כרגיל, כפי שהיה נהוג כל פעם שפליקס שהה בשליחות מהעבודה בעיר אחרת, נכנס חיים למשרדהּ של בסיה כדי לאסוף את בִּתו. 
"לא, אבא'לה, היום אני חייבת לחזור לביתי. פליקס עשוי להתקשר בכל רגע, וגם ניקולאי הבטיח שיטלפן אליי אם יברר משהו."
"בסדר." לחש חיים וחייך חיוך מתוח. 
שקועה במחשבותיה העגומות, ישבה בסיה ליד החלון, הביטה אל הרחוב וכאילו לא ראתה דבר. הזמן נע בעצלתיים, זחל במהירות של צב. בא הערב. שעון הקיר צלצל שמונה פעמים. בסיה יצאה למטבח, הכינה קפה חזק, מזגה אותו לספל גדול וחזרה לחדר האוכל. 'פליצ'קה,' "חשבה, 'למה אתה לו מתקשר, יקירי? כבר שמונה וחצי. שמא אין לך דקה פנויה? הרי אתה יודע כמה אני דואגת! מן הסתם, קרה לך משהו... אין ספק שקרה לך משהו! איזה אסון פקד אותך, אהובי?' היא טמנה את פניה בכפות ידיה. הדמעות ניגרו על לחייה ועל כפותיה, כתפיה רעדו.
לפתע פתאום נשמע צלצול הטלפון, והיא הזדעזעה כמחושמלת. 
"הלו!" צעקה בסיה לתוך השפופרת, "אה, זו את, אימא? ערב טוב, או לאמִתו של דבר, ערב לא טוב."
"מה שלומך, חמודתי?"
"הכול כמקודם. ללא שינוי."
"בסיה, טלפני לממונה על פליקס, הם הרי נסעו למוסקבה ביחד. את מכירה את אשתו?"
"בטח אני מכירה אותה. אני ופליה התארחנו אצלם לא פעם ולא פעמיים וגם הם ביקרו בביתנו." 
"על אחת כמה וכמה כדאי לך לטלפן אליה, קרוב לוודאי שהיא יודעת הכול."
"את צודקת, אימא'לה. אבל השעה כבר מאוחרת. מן הסתם היא כבר ישנה."  
"תחליטי בעצמך. לדעתי עוד לא מאוחר מדי, אפילו הילדים עוד לא הלכו לישון. לילה טוב, חמודה. קחי את עצמך בידיים, כי עכשיו אסור לך להתעצבן."
"תודה, אימא'לה. לילה טוב."
הניחה בסיה את השפופרת והחלה להתהלך אנה ואנה כמטוטלת, כשהיא מתרוצצת בחדר כמו חיית-בר בסוגר, מנסה לשווא להדוף הלאה ממנה את המחשבות המחרידות, המטרידות אותה ללא הרף. היא התיישבה על הכיסא הנמוך העומד ליד שולחן-סלון קטן. ראתה את העיתונים המונחים עליו: פליה קנה אותם יום לפני צאתו לדרך. פתחה את הגיליון של "פראבדה" . מבטה נתקל בכותרת המתנוססת מעל הכתבה: "פועלי מוסקבה, לנינגרד ושאר ערי ברית המועצות דורשים להשמיד ללא רחמים את אויבי העם הנבלים." בסיה רפרפה על הכתבה בדלגה על פסקאות שלמות. בעצם, לא היה טעם לקרוא בעיון: היה זה מאמר נדוש, כמוהו כמאות פרסומים דומים שראו אור בכל העיתונים של ברית המועצות ונועדו להוקיע את "אויבי העם". בדרך כלל הם סוכמו בפסקה הקוראת לשלטונות "בשם כל העם הסובייטי" להעניש בחומרה את "חדלי האישים המוקצים מחמת מיאוס", כפי שהם כונו במאמרים הללו, קרי לגזור עונש מוות על כל הנאשמים. מותשת לחלוטין מכל דאגותיה וחרדותיה, עצמה בסיה את עיניה. בלא משים החזיר אותה זיכרונה אל התמונות המזוויעות של הסרט המתעד את משפט הראווה על מנהיגי המפלגה לשעבר שהועמדו לדין כמתנגדי המהפכה והמשטר הסובייטי ואת האסיפות לאין ספור בכל המפעלים והמוסדות שהנואמים בהן דרשו פה אחד להוציא את כל הנאשמים להורג ללא רחמים, ובאוזניה הדהדו דבריו של התובע באחד המשפטים, המקריא את נאום התביעה במקצב מדוד וקר שכמוהו כקול הפקודות במסדר צבאי: "את הכנופיה המתועבת, כל הרוצחים והמרגלים המנוולים, עושי דברם של טרוצקי וזינובייב - להשמיד בירייה כמו כלבים שוטים!" סצנות האימה הללו הוקרנו בכל בתי הקולנוע.
"אלוהים אדירים! מה קורה לכולנו? מה מתרחש מסביב?"  
יצאה בסיה לחדר הכניסה, ניגשה אל מתלה המעילים, ובפתחהּ את תיק הנשים התלוי עליו, הוציאה ממנו דפדפת קטנה ומצאה את מספר הטלפון בבית של מזכיר הוועד המחוזי של המפלגה. חייגה. 
"ערב טוב, נינה פדורובנה."
"ערב טוב," ענה לה קול נשי ערב לאוזן.
"סליחה על הפרעה, זאת בלה, אשתו של פליקס מרגוליס.
"כולי אוזן." ענתה בת שיחהּ ביבושת. 
"אולי את יודעת מה קרה לפליקס..."
"אני מצטערת," קטעה אותה בת שיחהּ, "אבל עכשיו אני עסוקה מאוד. אם את רוצה, תבואי מחר לרחבת המרכז הפילהרמוני ." וסיכמה את השיחה בטון צונן, "להתראות."
בסיה עמדה המומה ונבוכה, כאילו שפכו עליה קיתון מים קרים.
'מה קרה לה? אלוהים אדירים! הייתכן שהאסון הזה פקד גם אותנו?' חשבה באימה, 'וגם אותם?' כולה קדחה. נענעה בסיה בראשה, כאילו רצתה לגרש את המחשבה המחרידה הזאת. 
במשך כל יום המחר ישבה בסיה כמו על גחלים והמתינה בקוצר רוח לפגישה עם נינה פדורובנה. 
בהגיעה אל המרכז למוסיקה זמן קצר לפני השעה שנקבעה היא התהלכה צעדים עצבניים לאורך הרחבה, מתבוננת במבט נוּגה בפני עוברי האורח השאננים. 'לפני שלושה ימים בלבד הייתי מאושרת ושאננה כמוהם,' חשבה בסיה. אך תכף ומייד היא חזרה בה וגערה בעצמה, 'אבל לא יאה לאדם להתנהג בצורה כזו. אנחנו מודעים לזוועות שמתרחשות מסביב, לאסונות הפוקדים את האנשים החיים לצדנו, אנחנו מעלימים מהם עין וחיים לפי העיקרון: "עומד ביתי בקצה הכפר, לא אכפת לי משום דבר", כל עוד זה לא נוגע לנו אישית. המרצחים מנצלים את אדישותנו.'
ובו ברגע היא הבחינה באישה בגיל העמידה בעלת חזות מעוררת כבוד ולבושה לפי האופנה, אשר ניגשה אליה ובירכה אותה לשלום:
"ערב טוב."
היא אחזה בשתיקה בזרועה של בסיה והוליכה אותה הצידה, הלאה מהכניסה הראשית. לאחר שעברו כחמישים מטרים, עצרה נינה פדורובנה וזעזעה את בסיה בבשורה רעה:
"בעלך נעצר, וגם בעלי."
"הם נעצרו? אבל למה? על מה?"
"כמו כל קודמיהם."
"אבל מה נוכל לעשות?"
"מכרי בעלי שבמוסקבה יעצו לי לא למהר ולא להקים שערורייה בטרם עת. גם את תתאזרי בסבלנות, ילדונת," הן פסעו לאטן זו לצד זו, "נקווה שהכול יסתיים בכי טוב. בעצם, זה מה שנשאר לנו. לא מן הנמנע שסוכני המשטרה החשאית כבר עוקבים אחרינו." נשכה את שפתיה ושלחה מבט לצדדים, "בלוצ'קה, אני מבטיחה לך שאיידע אותך על כל שינוי שיחול. יש לי מספר הטלפון שלך, אל תתקשרי אליי הביתה, הם מאזינים בסתר, בטח כבר מצותתים לטלפון שלי." היא נשקה ללחייה של בסיה ודמותה נמוגה באפלולית הלילה הקרב. 
הבשורה האיומה זעזעה את כל בני משפכת כץ. 
"זוהי שרירות לבם של הרודן ועושי דברו! זה לא מתקבל ואפילו לא עולה על הדעת!" התרעמה אירינה כשהיא יושבת לשולחן לצד בעלה, "פליה המסכן, אם אפילו אדם כמוהו נעצר, אז אפשר לעצור ולהעמיד לדין את כולם ללא הבחנה."
"כן, תקופת החושך הזאת היא תקופת הזוהר של שומרי המשטר המרצחים. זהו תור הזהב שלהם," אישר אהרן את דברי אשתו, " גם אבא יכול היה לעבוד במשטרה חשאית עד עצם היום הזה ולזכות בדרגות גבוהות."
"ברוך השם שהוא פרש מהשירות ברשויות הארורות האלו, אחרת עם האופי שלו הוא כבר מזמן היה מוצא את עצמו בבית הסוהר." העירה שרה. 
חיים ישב על הספה לצד אשתו המחבקת את בסיה הבוכה. לפתע הוא קם בתנופה, ופרש לחדר השינה. הוא לבש חליפה, ענב עניבה וחזר לטרקלין.   
"לאן זה?" שאלה אשתו בקול מבוהל.
"אני רוצה להיפגש עם סטפן."  
" הוא כבר מזמן לא עובד שם."
"אבל נשארו לו קשרים ומהלכים."
"אבא צודק, הרי במשך הרבה שנים הדוד סטפן שימש כמפקד הראשות העירונית של הנ.ק.ו.ד. בעיר קייב," העיר אהרן.
יצא חיים מהבית, תפס מונית וכעבור עשרים דקות הגיע לשכונת פצ'רסקי, השכונה היוקרתית של קייב, בה התגוררו כל פרנסי העיר ואנשי צמרת השלטון. ליד בית המגורים של אנשי הנ.ק.ו.ד. עמד שוטר תורן. חיים הודיע לו את מי הוא בא לבקר, והלה הצדיע ופתח במפתחו את דלת הכניסה. חיים נכנס לחדר המדרגות. 
חיבק סְטֶפָּן את חברו, וקרא לאשתו:
"גלוצ'קה, בואי הנה מהר, תראי מי בא, איזה אורח!"
"שלום, יקירי," אמרה, בצאתה לחדר הכניסה, אישה חיננית עטורת שיבה, "שלום, חיים היקר שלנו," כך הוא כונה בפי ידידיו במשך שנים רבות, "כמה זמן לא ראינו אותך, מים רבים זרמו מאז בדנייפר." אמרה בעלת הבית בקול עליז בקדמה את פני האורח בסבר פנים יפות. 
"שלום רב, גלוצ'קה." 
כולם נכנסו בצוותא לטרקלין המרווח, המרוהט ברהיטי-יוקרה מכול טוב, שקירותיו היו מקושטים בתמונות בד ובתצלומי ידידיהם וקרוביהם של בעלי הבית. ביניהם התנוסס גם תצלום ישן, מצהיב, המציג את חיים ושרה העומדים בסך עם שאר אנשי הצ'ה-קה באירוע חגיגי בהיכל התרבות.
"שב, אחי. איזה רוח הביאה אותך אלינו?" שאל המארח. שניהם ישבו בכורסות-עור, "מה קרה, מזמן לא ראינו אותך. אתה שוכח ידידם ותיקים?"
"סלחו לי, יקיריי. אל תיקחו את זה ללב," הצטדק חיים, "ואל תיעלבו בבקשה. אנחנו כל כך עסוקים, הכול מוטל עלינו - העבודה והנכד, אנחנו מתרוצצים כמו אוגר בגלגל."
"בסדר, מה, אנחנו לא מבינים? קל לנו להיכנס לנעליים שלך, כי גם אנחנו באותו מצב." אמרה המארחת. 
"אתה רואה, חיים?" צחק סטפן, "תמיד היא מלמדת עליך זכות."
יצאה גלינה מהחדר ובשובה כעבור כמה דקות, הביאה שתי קערות זכוכית מלאות בבונבוניירות, בתופינים ובעוגיות מתוקות. 
"אבל בשורה רעה בפי, יקיריי. פקד אותנו אסון."
"מה קרה?" נבהלה גלינה.
"חותני נעצר."
"בעלה של בסיה?" תמהה המארחת. 
"כן."
סטפן קם מהכורסה.
"מתי זה קרה?"
"לפני שלושה ימים, במוסקבה."
"אוי!"
"הוא נעצר יחד עם הממונה עליו, מזכיר הוועד המחוזי שלנו."
"חיים, מה שאתה מספר לא מפליא אותי כלל, וגם לא ייתכן שיפליא," אמר המארח בהזעיפו את פניו, "התועבה הזאת מתפשטת כמו אש בשדה קוצים."
"מה אפשר לעשות, סטפן?"
"מה אפשר לעשות," גיחך בן שיחו במרירות, "כעת באה תקופת הזוהר של כל המנוולים, רק הם משגשגים בימינו. מספיק שאיזה חדל אישים יכתוב בעילום שם כתב-שטנה מלא בטענות מצוצות מהאצבע, המאשימות אדם הגון בהתבטאויות ביקורתיות הנוגעות לשמש העמים, והאיש - אם כי ידוע לכול שהוצאה דיבתו רעה בעודו חף מפשע - יחוסל תכף ומייד, היה כלא היה. המנהיג המהולל שלנו הוא שטן, עריץ עקוב מדם שלא היה כמוהו עליי אדמות. האיש הזה השתלט במרמה על המפלגה וכעת הוא נהנה מהשלטון המוחלט והבלתי מוגבל במדינה כולה ועושה הכול כאוות נפשו. כמוהו כחיית טרף צמאה לדם. מאות אלפי קורבנות מכתימים את מצפונו, אם יש לו מצפון בכלל. אתה זוכר את מיגור מעמד הקולאקים? זוהי מגפה שחורה. מגפה איומה וקטלנית פקדה את ארצנו, והחיסון נגד המחלה עדיין לא הומצא." הוא השתתק, ובחדר השתררה שתיקה מעיקה, "זה גרוע מאוד שהם נעצרו במוסקבה," המשיך סטפן, "זה סימן שהתיק נפתח ביוזמת הרשות הנעלה. אמנם, גם בערכאות הרמות ביותר שורר כעת אותו המצב. ככה זה, חיים."
"אבל אולי אפשר לעשות משהו, סטפן? הרי פליקס הוא בחור כל כך טוב. לכמה אותות הצטיינות הוא זכה, אפילו עיטורים הוענקו לו - אחד בעד עבודותו קוֹמסוֹמוֹלסק-על-אמור שם הוא כיהן כמזכיר הוועד העירוני של קוֹמסוֹמוֹל, והשני בעד המלחמה בספרד! אדם הגון ובר-לבב, קומוניסט אמיתי באות גדולה. במשך כל חייו הוא לא פגע אפילו בזבוב, לא ייתכן שיש לו אויבים!"
"טעות היא בפיך, יקירי. יש לו אויבים. לאנשים כמוהו תמיד יש אויבים. הם נמצאים בקרבתו, מתחזים לידידיו, אך נוטרים טינה ועינם צרה בו. הם אלה שהכשילו אותו. תבין אותי חיים, אני מעדיף לגלות לך את כל האמת ללא כחל וסרק, כי זה מה שיש. אפילו אם הייתי מכהן כראש הראשות העירונית של נ.ק.ו.ד. - גם אז לא היה לאל ידי לעזור לפליקס. אולי לאשתו של ראש הרשות יש מהלכים שם," והוא הצביע כלפי מעלה - שהה סטפן שעה קלה בשתיקה והמשיך, "לפני חודש נסעתי בצוותא עם גלויָה למוסקבה ושם שהינו אצל החבר הטוב שלנו, האדריכל הראשי של מוסקבה. אדם אינטליגנטי, מסביר פנים ונוח לבריות; הייתי אומר, כלול בכל מעלותיו. הוא נוהג לארח בביתו את כל האליטה היצירתית של עירו. שם הכרתי את הסופר בנימין קָבֶרִין . הוא סיפר לי על אחיו, לב זילבר, מיקרוביולוג ידוע שם שבזכותו ניצלו חייהם של מאות אלפי אנשים במזרח הרחוק, וביניהם היו גם אלפי חיילים וקצינים. הוא עצר את התפשטות המגפה שנגרמה כתוצאה מעקיצותיהן של הקרציות השורצת שם בטייגה. ומה אתה חושב? איך השלטונות הכירו לו תודה? על סמך כתב-שטנה שקרי לחלוטין שבו נטען שהוא כביכול הפיץ את המגפה הזאת במוסקבה, הוא נעצר בעוון מעשה חבּלה. החוקרים הפעילו עליו לחצים, עינוהו והכוהו ללא רחמים ודרשו ממנו להודות באשמתו. כל הניסיונות האלה העלו חרס, הוא הכחיש את כל ההאשמות המופרכות האלו, ובכל זאת העמידו אותו לדין וגזרו עליו עשר שנות מאסר. ככה זה יקירי, ואתה עוד מדבר על זכות הצדיקים. מה אני יכול להבטיח לך. אסע מחר לרשות העירונית של נ.ק.ו.ד. ואברר את כל מה שניתן לברר. תבוא אליי בערב. אל תטלפן. אהה, יקירי, אילו היינו יודעים עז לשם מה ולשם מי אנחנו מתישים את כוחותינו. כעת, אחי, אני מסיר כובע לפניך. צדקת. תהית על קנקנם זמן רב לפנינו. אילו ידעת - פשוט לא רציתי לצער אותך - כמה אנשים טובים מהגוורדיה הוותיקה השמידו המנוולים האלה, מה שנקרא 'חדשים מקרוב באו'. המנהיג העניק להם את חופש הפעולה. דמם של הקורבנות החפים מפשע כבר מזמן הגדיש את הסאה! אתה רואה, איזה חבר הוא מצא לו - כעת הוא מתיידד עם היטלר. היטלר למד ממנו דברים רבים. 
בסיה, אשר ראתה איך יקיריה מגיבים על מצבהּ, חזרה אחרי העבודה לביתהּ, כשהיא מתרצת את החלטתה בהכנות לפגישה חשובה עם אנשים העשויים לעזור. שם, בהישארה בבדידות מוחלטת, היא התרוצצה בכל הדירה הריקה וניסתה להסיח את דעתה מהמחשבות הקודרות, המרות כלענה, שהחרידו והטרידו אותה ולא משו ממנה. אך הכול היה לשווא. 
מישהו הקיש בדלת, וההקשה הגסה הזאת החזירה אותה אל המציאות. לחדר נכנסו ארבעה גברתנים: שניים מהם היו לבושים במעילי עור קצרים ושניים - במעילי-מקינטוש . אחד מהם הושיט לבסיה צו חיפוש. 
"הגעתם לכתובת הלא-נכונה." ענתה בסיה בשאט נפש. 
אך האורחים הלא קרואים לא הגיבו על הערתה. אלה מהם שהיו לבושים במעילי-עור עברו דוּמם לחדר הסמוך, עמיתיהם נשארו בטרקלין, ואחד מהם ביקש בנימוס:  
"שבי על הכיסא, בבקשה."
היא קמה מהספה וישב על הכיסא. פתח הגברתן את הספה והחל להוציא את כל תכולתה. השני השליך על הרצפה את כל תכולת המזרון, ואחר כך החל להוציא החוצה את כל הספרים שמצא בארון, כשהוא מדפדף בכל ספר ומרפרף על תוכנו. ישבה בסיה ליד החלון והסתירה את פניה בכפות ידיה. 
"תראו אילו ספרים הוא קורא," אמר אחד הסוכנים, כשהוא מחזיק בידיו את הקונטרס הישן מאת טרוצקי, "ופה, רק תראו איזו חוצפה: מאמרי קמנייב וזינובייב! לא בכדי תקענו אותו אל מאחורי הסורגים. איזה טיפוס בוגד במולדת!" 
"איך אתם מעיזים!" צעקה בסיה, "אתם פורעים בדירותיהם של אנשים הגונים, אבל בעלי נלחם נגד הפשיסטים בספרד וזכה לעיטור הכוכב האדום!" 
"נכוןמאוד!" העיר הסוכן השני בנימה ארסית, "ובמקביל הוא בגד בשלטון הסובייטי."
הפכו הסוכנים את כל הדירה על פניה, לקחו איתם כמה ספרים ויצאו, כשהם טורקים את הדלת בחזקה. בסיה האומללה בכתה כל לילה, לבה התכווץ ונצבט וכמעט שנקרע מרוב צער. מאז היא הלכה לעבודה בנפש דואבת, כעולה על הגרדום. האווירה ששררה סביבה הייתה בלתי-נסבלת. המנהלת הישירה שלה, תופרת לשעבר שכעת כיהנה כיו"ר ועד העובדים של המפעל, הייתה אישה חסרת מצפון, בעלת חזות מושכת ולשון חצופה, אשר הספיקה לשכב עם כל הממונים עליה, למעט המנכ"ל. היא ממש ירדה לחיי בסיה. גם ידידתה הטובה - יו"ר ועד המפלגה של המפעל - עשתה איתה יד אחת, וכמוהן עשו כל מלחכי הפנכה המקיפים את שתי הנשים האלו. 
בא חיים ללשכת המנכ"ל - הרי הוא עבד במחיצתו שנים רבים ומשפחותיהם היו מיודדות מאוד - כדי לדבר אִתו על בתו ולבקש עזרה. 
"חיים, אין מה לעשות עם זה. זה מה שיש, זאת המציאות. מנהיגינו התיימרו ליצור את גן העדן עלי אדמות, אבל רק נוכלים וסתגלנים למיניהם זכו לעתיד המזהיר שהובטח לכולנו, מבחינתם זוהי באמת תקופת הזוהר," אמר המנכ"ל, "אין צורך להסביר לך איך שתי הזונות האלו השיגו את המשרות שלהן, אתה הרי מכיר את המינויים מהסוג הזה. אף אחד לא שאל את דעתי. הן ידעו למי לפנות, זה הכול. חבל שלא פנית אליי קודם. אבל אל תדאג. אני יכול להעביר את בלוצ'קה למחלקת הטכנולוגיה, שם היא לא תהיה תלויה בהן. לך תעבוד ותהיה רגוע. תגיד לה שתצא מחר לעבודה במשרה החדשה אצל הטכנולוגים. כבר היום אפרסם את הפקודה. 
"אבל מה שבאמת משפיל, מיכאיל, הוא שעד לא מזמן הציגו את עצמם כחברים הכי טובים. כיום מסבים לי עורף בהפגנתיות," התרעם חיים, "מבחינתי זהו העלבון הכי גדול." 
"אין פלא. מי שמתנהג בצורה כזו הם מחליפי עור, סתגלנים שלא מתקשים החליף צבעים כמו זיקיות," נאנח המנכ"ל, "זוהי המדיניות הרשמית בימינו: עוקבים איש אחרי רעהו, מציצים בחור המנעול, מצותתים לשיחות ואחר כך מלשינים זה על זה. אבל אני משתתף בצערה של בלוצ'קה ומצדד בה. היא בחורה כארז. שלא תתייחס לשתי הזונות האלו, ולא תיקח ללב את ההתנכלויות שלהן. הן לא שוות את זה. כל עוד אני מכהן בתפקיד הזה, אין לה מה לדאוג." 
"תודה לך, ידידי," הודה חיים, לחץ את ידו והלך לשוחח עם בתו. 
בתום יום העבודה, כשהם יצאו משער המפעל, ניגשה אליהם בלונדינית צעירה ויפה.    
"שלום, בסיה. שלום, יקירתי."
"שלום, אוֹליָה." 
הן חיבקו זו את זו והתנשקו. 
"שלום, דוד חיים!" בירכה אולגה, "סליחה, אנחנו חייבות להסתודד שנייה," ופנתה לבסיה בקול נרגש, "בסיה, אפשר לדבר איתך כמה דקות בארבע עיניים?" והיא משכה את ידידתה הצידה. 
"מה קרה, אוליה? קרה משהו?"
"בסיה, יש לי בקשה גדולה אליך. אם יש לך קצת זמן פנוי, הקצי לי חצי שעה. את הרי יודעת שעכשיו אנחנו מתגוררים קרוב. בואי ניכנס אליי. זה אפשרי?"
"בטח."
הן התנצלו בפני חיים, נפרדו ממנו לשלום והלכו בשתיקה גמורה לביתה של אולגה.
"אז מה קרה, אוליה?" 
אך ידידתה רק פרצה בבכי ולא ענתה לה דבר. 
הוריה הקשישים של אולגה קידמו את פניה בפתח ביתה.
"שלום, מריה איוונובנה. שלום, פבל גאורגייביץ'," בירכה בסיה לשלומם. 
"שלום, בלוצ'קה." אמרה לה בעלת הבית והוסיפה בתוכחה, "מה קרה, לא רואים אותך ואת פליקס? למה אתם לא מבקרים אצלנו כל כך הרבה זמן?"
"סלחי לי, מריה איוונובנה. לא היה לנו זמן."
"בסיה יקירתי, בואי ניכנס לחדרי." הציעה אולגה. 
שתי הנשים נכנסו לחדר השינה של אולגה. 
"שבי," הצביעה על המיטה הלא מסודרת. 
"לא, לא - עדיף שאשב על הכיסא!"
"בסדר, שבי על הכיסא." אמרה אולגה. היא לקחה בחופזה שתי כריות קטנות שהיו מונחות על המיטה והניחה אותן על מושב הכיסא. 
"נו, ספרי מהר מה קרה לך!"
"פקד אותנו אסון, בסיה. ודים שלי נעצר," פרצה אולגה בבכי, "בסיה יקירתי, חביבתי, פליקס שלך מכהן במשרה בכירה בוועד המחוזי של המפלגה, יש לו מהלכים בחוגים האלה."
"אוליה, הפסיקי עם זה! הפסיקי! גם פליקס נעצר!"
"איך זה יכול להיות? מתי?" 
"לפני חודש, במוסקבה. זאת אומרת, אוליה, אנחנו אחיות לצער," אמרה בסיה בנשכה את שפתיה. 
"סוכני נ.ק.ו.ד. ערכו חיפוש בדירתנו, חיפשו ראיות שיפלילו את ודים. השתוללו פה כמו פורעים, הפכו את כל הדירה."
"מצאו משהו?"
"מצאו כמה מכתבים שוודים שלח לי מספרד ולקחו אותם איתם."  
"זה כל מה שהם הצליחו לחשוף?"
"בטח. ודים הוא טייס ניסויים מקצועי, איזה חומר מפליל הם יכלו לחשוף אצלו?"
לפתע-פתאום, הצמידה בסיה את ידה לבטנה ועיוותה את פניה בכאב.
"מה קרה, בסינ'קה?" נבהלה אולגה, "את לא מרגישה טוב?"
"אני בהיריון," ענתה בסיה בעצמה את עיניה, "וכעת אני לא חשה בטוב."
"תשתי מים? רוצה שאביא לך?"
"לא תודה" לחשה בסיה ונאנחה, "אוֹי, נדמה לי שזה עבר."
"פנית לשלטונות?"
"מובן מאליו. גם אני וגם אבי פנינו לכל הערכאות האפשריות. אחד מידידיו של אבא כיהן פעם במשרה בכירה במשטרה החשאית. אבל לא היה לאל ידו להושיט לנו עזרה כלשהי, רק משך בכתפיו ואמר שפליה נעצר במוסקבה - זאת אומרת ביוזמת הרשות המרכזית של נ.ק.ו.ד. - לכן אין סיפק בידיו להשפיע על המצב. והקומוניסטים האמיתיים ששירתו אִתו - כולם כבר נעצרו, נכלאו במחנות המאסר או במקרה הטוב פוטרו. אבל רובם הוצאו להורג, זהו מעגל אימים של שפיכות דמים. כשיָגוֹדָה כיהן כראש הנ.ק.ו.ד.  הוא מינה את אנשי סודו לכל המשרות הבכירות והשמיד את קודמיהם, כשבמקומו התמנה יז'וב  - גם הוא עשה כמוהו. ואלה שהתמנו עכשיו - מה, הם טובים יותר? אני ממש אובדת עצות, אוליה. לפניי חומה בצורה - חומה קשוחהואדישה לייסורי הזולת - ואיני יודעת מה אוכל לעשות." אמרה בסיה כשהיא נושכת את שפתיה בעצבנות, "חיי הפכו לסיוט."
"את צודקת. למרבה המזל, בעת החיפוש בדירתנו אבא לא היה בבית. הוא כל כך חם-מזג, ימאי לשעבר. בטח היה מנסה למנוע מהם לערוך את החיפוש והם היו עוצרים גם אותו. ועכשיו הוא מתכנן לנסוע למוסקבה. מובן מאליו שלא ארשה לו לעשות את זה. אבל אני חושבת שבשבוע הבא אסע בעצמי למוסקבה, ללוּבּיאנקה , לקרמלין או אפילו לעזאזל, אבל אני חייבת לחלץ את ודים מידי המרצחים האלה, אל לי לשבת בחיבוק ידיים ולהיכנע לעונש החמור והבלתי-צודק שהם יגזרו עליו!
"אוליה, אני נוסעת איתך!" פלטה בסיה. 
חיבקה אולגה את ידידתה, ושתי נשים פרצו בבכי תמרורים.
"תודה יקירתי. בעלי ובעלך נלחמו כתף אל כתף בספרד, וגם אנחנו ניאבק יד ביד כדי לגאול אותם!"

כעבור כמה ימים נסעו אוליה ובסיה למוסקבה, כשלבבותיהן פועמים בתקווה, שמא יעלה בידיהן להציל את בעליהן. בצאתן מבניין תחנת הרכבת הן תפסו מונית, אך לשמע הכתובת המוכרת לכול של יעד נסיעתם, תמה הנהג הבא בימים והביט בהן בפליאה:
"תשמעו, בנות. אני חייב לעצור בצומת שלפני המוסד הזה: אסור לחנות שם. תמשיכו ישר, תראו בניין ענקי ומאבטחים בשפע." המונית נעצרה בבלימה חדה.  
הוציאה בסיה שטר-כסף והושיטה אותו לנהג:
"תודה רבה," הודה הנהג. עריך השטר עלה בהרבה על מחיר הנסיעה, "תיזהרו שם, תהיו ערניות." ובברכו אותן, "ישמור עליכן אלוהים. בהצלחה!" הוא ליווה אותן במבט של השתתפות בצער.
"מעניין איך יקבלו את פנינו," מלמלה בסיה.
"ללא ספק, הם לא יקבלו את פנינו בסבר פנים יפות."
ליד דלת עץ כבדה עמדו שלושה מאבטחים גברתנים. הבחין אחד מהן בשתי הנשים המתקרבות לכניסה והלך לקראתן בצעדים מהירים. 
"שלום. מי ומה אתן מחפשות כאן?"
"הגענו מקייב," הסבירה בסיה, "אנחנו חייבות להגיע לקבלת קהל אצל הניצב הכללי."
המאבטח לא ענה להן דבר, אלא הציב את שניהם לפני שני המאבטחים האחרים הניצבים ליד הדלת:
"הנה שתי אורחות מקייב. רוצות להתקבל אצל הניצב הכללי," גיחך האיש כשהוא פונה לעמיתו המשופם.
"הרי לכם הפתעה. ישר אליו!" צחקק המשופם, "תשמעו, אם הוא יתחיל לקבל את כל מי שיפנה אליו, יעמוד פה תור מפה עד קייב. בעצם, באיזה עניין באתן?"
"העניין הוא שבני זוגנו נעצרו," ענתה אולגה.
"אז בשביל מה נסעתן למוסקבה? הייתן צריכות לפנות לתחנת המשטרה בשכונה שלכן." העיר המאבטח השלישי.
"בני זוגנו השתתפו במלחמת אזרחים בספרד ועל כך הוענקו להם עיטורים. הם נעצרו על לא עוול בכפם!" הרימה אולגה את קולה, ואפילו השתעלה מרוב התרגשות.
"ואילו בעלי נעצר במוסקבה."
"תציגו תעודות מזהות," דרש המאבטח המשופם, והנשים מסרו לו את התעודות, "ותתרחקו קצת. יזמינו אתכן."
הוא לחץ על הכפתור. נפתחה הדלת והמאבטח נכנס לתוך הבניין.
"תראי אילו בריונים משרתים פה. הם היו צריכים לפרוק משאיות, או אפילו קרונות בתחנת רכבת. ולכל אחד מהם - פרצוף של בולדוג."
"כשדיברת איתם, ממש קפאתי מרוב פחד."
"למה אנחנו צריכות לפחד מהם?" התרעמה אולגה, "מה, אנחנו או בני זוגנו אשמים במשהו?" 
וכך עמדו שתי הנשים בהמתנה מעיקה. סוף כל סוף, נפתחה הדרך, יצא המאבטח המשופם וקרא להן:
"תבואו מחר בשלוש אחרי הצהריים." והחזיר להן את התעודות המזהות.
"תודה. למי עלינו לפנות?"
"אני אהיה התורן."
לא לבסיה ולא לאולגה לא היו מכרים במוסקבה, והן הלכו למלון הקרוב ביותר. אך למרבה הצער, לא היו בו חדרים פנויים. מנהל תורן נתן להן כתובת של איזו אישה, שהשכירה להן חדר ללינה. אך שנתן נדדה כל הלילה, עד אור הבוקר. שתי הידידות העלו בזיכרונן את חיי המשפחה שלהן על כל השמחה והצער שהם כללו, נזכרו בבני זוגן שהיו גאות בהם, ובלבן עוד קיננה התקווה שתוכלנה לגאול את אוהביהן, שאולי ישכנעו את הרשויות לקרוא עליהם דרור. 

בשעה שלוש אחרי הצהריים הכניס המאבטח את בסיה ואולגה לבניין הנ.ק.ו.ד. לקח הקצין התורן בחלון הקבלה את התעודות המזהות שלהן, וביקש בנימוס לשבת ולהמתין. כעבור כמה דקות, ניגש לכל אחת מהן  גבר בלבוש אזרחי. בעודם שואלים לשמות המשפחה שלהן, הם הציעו להן ללכת איתם לשני כיוונים שונים. בסיה פסעה בפרוזדור ארוך ומפותל כמבוך, אשר בסופו ניצב פסלו המואר מכל עבר של סטלין. ניגש המלווה לדלת האחרונה וסובב את הידית. ניגשה בסיה למשרד כשלבה פועם בחזקה מרוב התרגשות וחרדה. המשרד נראה כחדר מגורים, והיה מרוהט ברהיטים מפוארים. על שולחן כתיבה גדול ניצבו כמה מכשירי טלפון, ולידו עמדה כורסת עור גדולה. המשרד היה ריק מאדם. 
"נא לשבת," הציע המלווה.
"תודה."
"סליחה," התנצל האיש, "אני חייב ללכת, החוקר יבוא בעוד כמה דקות." ויצא מהמשרד. 
בסיה הזדעזעה. רעד עבר בכל גופה, והיא סקרה במבט מבוהל את המשרד השקוע בדממת קבר. היא דימתה בנפשה שמאות עיניים סמויות נועצות בה מבט נוקשה. כאב עז בבטנה פקד אותה, אולי כבר בפעם האלף במהלך היום הזה. קמצה בסיה את שפתיה והצמידה את ידה לבטן:
"אל תדאג חמוד שלי. אנחנו נציל את אביך." לחשה.  
הזמן עבר, ההמתנה התמשכה. ישבה בסיה בציפייה מתוחה והביטה מעת לעת אל האורלוגין התלוי על הקיר. לפתע פתאום נפתחה הדלת הסמויה, המצופה בטפט שלא היה שונה מהטפטים המצפים את כל הקירות. החיזיון הזה החריד את בסיה עד כדי כך, שהיא אפילו נרתעה בבהלה.
"אחרי הצהריים טובים! שבי, שבי בקשה," אמר גבר בלונדיני רם קומה בגיל העמידה, לבוש בחליפה מהודרת ועניבה. "סלחי לי שנאלצת לחכות לי, הייתי בישיבה." הוא ישב לשולחן הכתיבה, בדק את הפרטים האישיים של המבקרת והמשיך, "תיק החקירה של בעלך הופקד בידי, וראש התביעה הכללית בכבודו ובעצמו משגיח על החקירה הזאת הנמצאת כבר בשלב הסיום." 
"אבל במה בעלי נאשם?" שאלה בסיה במבוכה.
"לא רק הוא, אלא גם אחרים שנעצרו אִתו. אינם נאשמים בינתיים, אלא רק חשודים במגע עם סוכני חוץ."
"אבל זוהי האשמה אבסורדית! אתה מודע לביוגרפיה שלו?" 
"כן, אבל זה לא אומר כלום," ענה האיש בנימה אירונית, "כולם יכולים להיות טובים והגונים. עד לרגע מסוים."
"איך אתה מעז אפילו לחשוב דברים כאלה על בעלי? הוא התחנך בבית היתומים. עמד בראש הועד העירוני של קוֹמסוֹמוֹל בקוֹמסוֹמוֹלסק-על-אמור, נלחם נגד הפשיסטים בספרד, הוא פטריוט נלהב שאוהב את ארצנו ומוכן להקריב את חייו למענה, הוא קומוניסט אמיתי, איש הגון ובר-לבב עם מצפון נקי! אתם חייבים לשחרר אותו מייד!" צעקה בסיה ולפתע-פתאום פרצה בבכי-תמרורים.
"בסדר, בלה חיימובנה, בסדר. רק הירגעי בבקשה. אם ניווכח לראות שצדקת, אנחנו נתנצל. אבל בפרשת קייב - יהיה זה למורת רוחך כאשר יהיה - דברים רבים כבר הובהרו. יש עצורים שכבר הודו באשמתם, ובין היתר בפגיעות בביטחון המדינה ובסדרי המשטר והחברה."
"לבעלי אין במה להודות, הוא איש הגון וחף מפשע."
"אנא ממך, הירגעי. אני מבקש שתמחי את הדמעות."
בסיה הוציאה ממחטה מתיק הנשים שלה ומחתה את דמעותיה. 
"תביני שדברים רבים תלויים בהתנהגותך כרעייתו, הרי האישה היא יד ימינו של בעלה."
"איני מבינה אותך," אמרה בסיה.
הוא ניגש אליה והניח את ידו על כתפה. קמה בסיה, הסירה את ידו ונעצה בו מבט מלא גועל. 
"בסדר. להתראות. אשמח לראות אותך אם תצוץ אצלך שאלה כלשהי. עד כאן זה ברור?" שאל החוקר בנימה רבת-משמעות. 
"מתי תסתיים החקירה?" שאלה בסיה ביבושת.
"יודיעו לך." ענה החוקר בקול נרגז.
ישבה בסיה על הכיסא, והחוקר ישב מולה כשהוא לוטש את עיניו באישה הצעירה והיפה הזאת. 
"איפה הוא כלוא עכשיו?"
"בבית מעצר," ענה האיש בהישענו על מסעד הגב. 
"אני יכולה להיפגש אִתו?"
"בינתיים לא. אבל בזמן הקרוב - אולי. זה תלוי בך, בשיתוף הפעולה בינך לרשות החוקרת. נדמה לי שהבהרתי את הכול בצורה ברורה!" והחוקר לחץ על הכפתור.
למשרד נכנס השוטר והוליך את בסיה במבוך המסדרונות הנפתלים בחזרה אל הכניסה הראשית. יצאה בסיה מהבניין האימתני, עיניה דמעו והיא לא הבחינה מייד באולגה העומדת מנגד. סוף כל סוף, ראו זו את זו התחבקו, כשכול אחת מהן מאמצת את השנייה אל לבה. 
"מה הם אמרו לך, אוליה?" 
"אמרו שוודים הודה בריגול," התייפחה ידידתה, "אני יודעת שהם משקרים. את מתארת לעצמך, החוקר המנוול, הגברת החצוף הזה, הציע לי עזרה אם אסכים לשכב אִתו. העפתי לו סטירת-לחי."
"אוליה, אצלי היה אותו הסיפור." אמרה בסיה, כשהיא מוחה את דמעותיה בממחטה. 
"בלוצ'קה, בידיו של מי נתון השלטון וכל הסמכויות? איך ייתכן שלמנוולים כאלה קוראים רשויות אכיפת החוק? מה נוכל לעשות יקירתי?" 
מושפלות ומדוכדכות, הלכו שתי הידידות הנבוכות כשהן מתרחקות יותר ויותר מהקן הקודר של האכזריות והכפשת החוק. 
בשובן לדירה בה לנו, צנחו שתי הנשים התשושות על המיטות, אך שנתן נדדה מרוב צער ועלבון. שתיהן שכבו דוּמם, בשתיקה גמורה, כשהן מעלות בזיכרונן את תקופת האימים שבין מעצר בני זוגן ליום האיום שעבר עליהן זה עתה. 
"אוליה, יש לי רעיון," הפרה בסיה את השתיקה כשהיא מתרוממת מעל המיטה, "בואי נכתוב כרזת מחאה ונעמוד מול חלונותיהם של המנוולים האלה. נדמה לי שזה יכול לעזור לנו. הרי רשויות השלטון שלנו לא אוהבות להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. איני רואה פיתרון אחר. נו, מה את אומרת?"
"את צודקת, בלוצ'קה, גם לי נראה שאין פיתרון אחר. נעשה זאת כבר מחר. אלוהים אדירים! מי פילל ומי מילל שייתכן כי ודים ופליקס יואשמו בבגידה ובריגול, והמנוולים האלה יכנו אותם "אויבי העם"? תראו לאן הידרדרנו! אם הם מרגלים ובוגדים, אזי מיהם אנשים הגונים?" אמרה אולגה, כשהיא בקושי כובשת את דמעותיה.    
כבר למחרת בבוקר הלכו שתי הידידות לחנות כלי כתיבה, קנו גילון ענקי של נייר עבה, צבעי שמן ומכחול, וכתבו באותיות קידוש לבנה בשחור על גבי לבן: "שַׁלחו לחופשי את בני זוגנו החפים מפשע!" בבואן ללוביאנקה הן ניצבו מול החזית הראשית של הבניין האימתני ופרשו את כרזתן. כל עוברי האורח הביטו בן בחשש וחלפו על פניהן בחופזה, כשהם משפילים את עיניהם ומאיצים את צעדיהם. לידן נעצרו בני זוג קשישים שדיברו ביניהם אנגלית.    
ראה מאבטח תורן את שתי המפגינות המוזרות ותכף ומייד דיווח עליהן לממונים עליו. שלושה גברים בליבוש אזרחי - אחד מהם דיבר אתמול עם בסיה והשני עם אולגה - ישבו ליד החלון בלשכתו של ראש אגף החקירות והביטו במשקפות שדה צבאיות, כשהם לוטשים עיניים בשתי היפהפיות העומדות בחוץ. 
"איזו חוצפה! רק תראו את הפרגיות האלו שבאו מקייב!" אמר הבלונדיני, "ראיתם את היהודונת השחרחורת ההיא? עוד אתמול היפהפייה הזאת ישבה במשרד שלי ודיברה איתי ביהירות כזאת, כאילו אביה הוא שר בלי תיק!" וכולם פרצו בצחוק צוהל. 
"והיא בחורה מושכת, כמו שצריך. הכול אצלה כמו שצריך - גם שדיים גדולים וגם רגליים חטובות," אמר ראש אגף החקירות, גבר נמוך כמה וצנום, "עוד אתמול שמתי עליה עין, לטשתי בה עיניים כהוגן."
"אין פלא," צחק הבלונדיני, ופנה לגברתן רם-קומה ורחב כתפיים, "זה הרי היה צפוי מראש, נכון וסיה?"
"תקפצו לי שניכם!" שאג הגברתן, " כולם אומרים שהיהודיות הן נשות-חיל נאמנות, לא בכדי כל המנהיגים שלנו מתחתנים איתן. ועוד אומרים שהן חמות מאוד."
"ואתה מה, ניקולאי? לא טעמת אותן אף פעם?"
"קרה פעם אחת, עוד במכללה. משובות נעוריי, כמו שאומרים." 
"מה שלא תגידו, אבל הבלונדינית מושכת אותי יותר. איזו חמודונת, איזו חתולה: יש לה עיניים יפות וטוסיק לתפארת. אבל מה קורה," עיווה את פרצופו, "כשהחתולה הזאת חושפת ציפורניים!" 
"מה קרה, אתמול כבר טעמת? או דווקא חטפת?"
"קרה מה שקרה. במצב כזה היא עוד מתחצפת אליי. עושה את עצמה אישה נאמנה. תראו מי שמדברת, היא מתגעגעת לטייס שלה." 
"אין מה לעשות, אחי, אתה הרי לא טייס. אבל אל תתחרפן. אם הן יתגעגעו ליקיריהן יותר מדי, נעזור להן להיפגש אִתם בהקדם. הרי גם הטייס וגם החבר שלו כבר מזמן מדברים עם המלאכים." גיחך הבלונדיני, ושלושתם פרצו בצחוק. 
"רק אל תחטא בשפתיים, ניקולאי," התרגש ראש אגף החקירות, כשהוא אפילו מרים את קולו, "אחר כך לא תיפטר מהן כל כך בקלות."
"למה לי להיפטר מהן? להיפטר פירושו לוותר. ואני לא מתכוון לוותר עליהן. ובכן, חברה, אם אנחנו רוצים להשחיל אותן, אנחנו חייבים לארח אותן כיד המלך. למה לא? נארגן להן קבלת-פנים מלכותית, נכניס אותן אחת-אחת למועדון ונבלה כמו שצריך. ואז שתיהן יירגעו מייד ויהיו בחורות טובות בנות צייתניות.
"רק תראו איזו חוצפה! היהודונת הזאת כבר מדברת עם הנוכרים!" שאג הבלונדיני כשהוא מצביע אל בסיה, "רק זה היה חסר לנו!" 
לבסיה ואולגה ניגש גבר בליבוש אזרחי, הציג תעודת סוכן, דרש מהן תעודת מזהות והניח אותן בכיסו. 
"בואו אחריי, אזרחיות. יש לי בשורות טובות בשבילכן."
קיפלו הנשים את הכרזה והלכו אחרי הסוכן.
"הציפורים כבר בכלוב. אז מה, נטיל גורל, שאף אחד לא ייעלב?" הציע ראש אגף החקירות, "מי יקבל את הבלונדינית, מי - את היהודונת ומי יהיה השלישי שימתין. אחר כך נתחלף. עשינו עסק?"
"אסור לנו להתמזמז. חס ושלום יבוא המשקפופר," העיר הגברתן, "אם הוא ישים עליהן עין, ישים עליהן יד ויגזול מאיתנו את שתיהן."
שלושה ימים עברו בציפייה מתוחה ומעיקה. מבסיה ואולגה לא הגיעו שום בשורות. לא התאפקו אבותיהם ונסעו למוסקבה - להנהלה הראשית של נ.ק.ו.ד. 
"איפה הבת שלי? איפה בתי היקרה? מה עשו לה המרצחים האלה, חיות-הטרף האלה?" קוננה שרה, "למה כולכם שותקים? אלוהים אדירים, אני לא יכולה להחזיק מעמד, אני יוצאת מדעתי! מה אני יכולה לעשות? איפה הילדה האהובה שלי? זה לא עולה על הדעת שבן אדם נעלם במוסקבה!"
"אימא'לה, אבל גם אבא נסע למוסקבה," אמר אהרן, כשהוא יושב לצד אמו ומנסה לנחם אותה, "הוא יברר את הכול."
"אוי אהרן יקירי! אילו ידעת כמה מר לי בנשמה! שתיהן הלכו לאיבוד, המסכנות שלנו, אולי אפילו נרצחו!"
"לאו דווקא, לא הלכו לאיבוד ולא נרצחו בשום פנים ואופן."
"אז איפה הן? איפה? חלפו כבר שלושה ימים, ואין מהן שום בשורה, אין קול ואין עונה, לא מהן ולא מפליה," אמרה האם האומללה כשהיא מוחה את דמעותיה בממחטה.
"הכול יהיה בסדר גמור, הרי אבא והדוד גרישה הם האנשים שמסוגלים להבהיר את הכול." אמרה אירינה וביקשה, "רק אנא ממך, דודה שרה, התאזרי בסבלנות וחכי עוד קצת." 
חיים וגריגורי, אביה של אולגה - קצין חיל הים בדימוס שסיים את השירות בדרגת סגן קברניט  - בקושי הצליחו להירשם לקבלת הקהל בהנהלה הראשית של הנ.ק.ו.ד.
"אבל תגידו לי בגלוי, אנחנו רוצים לקבל תשובה קונקרטית ולא מטושטשת: איזו עבירה ביצעו בנותינו? בחוקת בריה"מ אין סעיף האוסר על האדם להביע את דעתו, קל וחומר - להגן על קרוביו שנעצרו באופן בלתי חוקי על לא עוול בכפם - ואנחנו משוכנעים שחתנינו חפים מפשע," אמר חיים בלהט, ואפילו הסמיק מרוב התרגשות. אביה של אולגה ישב לצדו במדי הקצינים של הים עם העיטורים הנוצצים על חזהו. 
מולם ישבו שני קציני נ.ק.ו.ד. יהירים - מדיהם העידו על שייכותם דווקא לרשות לבטחון המדינה ולא למשטרה - אשר התפרקדו בכורסותיהם בהרחבת-הדעת, הביטו במבקרים בשאט-נפש ולא זו בלבד שלא הסתירו את זלזולם, אלא השתדלו להפגינוֹ כמה שיותר.
"אני חוזר ואומר ברוסית פשוטה," הכריז, בהצביעו כל מילה, אחד מהם, גברתן קשוח וחמוּר סבר, "אם אתה לא מבין - אני לא אשם. אני לא מדבר יידיש!" סנטרו הכבד ודיבורו הנובח שיוו לו מראה של רוטוויילר כועס, "בנותיכם נאשמות בהמרדה ובהתקהלות אסורה," הוסיף האיש בשפה משרדית שמן הסתם נועדה להפגין את עליונותו, "הן יצאו להפגנה אנטי-סובייטית נאלחה! ועוד איפה! במרכז מוסקבה, בעיר הבירה של המולדת הסוציאליסטית שלנו. אין פלא שהשוטרים נאלצו לעצור אותן, בעוד שעוברי אורח ליוו את המעצר בקריאות אהדה כלפי המשטרה ובקריאות-בוז כלפי העצורות. מה לא ברור?"
"לידיעתך, כבודו, כשרשויות אכיפת החוק של ברית המועצות עוצרות אזרח כלשהו, הן חייבות לבחון היטב אם יש עילה למעצר," נכנס לשיחה הקצין השני ששתק עד עתה, "אנחנו עובדים בהתאם להוראות החוק. למרבה הצער," הוסיף, "בנותיכם רוחשות שנאה יוקדת למשטר הסובייטי. ככל הנראה, התפוח לא נופל רחוק מהעץ."
"אתה שרירן ותו לא!" צעק חיים בקפצו מהכיסא, "כשבשנת 1919 התחלתי לשרת בצ'ה-קה, עדיין היית בחיתולים וינקת את חלב אמך! נער חצוף!"
"תירגע, חיים," לחש גריגורי, כשהוא מנסה להרגיע את ידידו ולהושיבו בחזרה על הכיסא, "בהיותן צעירות הקוֹמסוֹמוֹל בנותינו התנדבו לבנייתה של קוֹמסוֹמוֹלסק-על-אמור, בני זוגן היו בין הראשונים שנסעו לספרד כדי להילחם למען חירות עמה ועל כך הוענקו להם עיטורי קרב!" התרגש סְגן-קברניט, "אתם מבינים את זה, חוצפנים?" 
"מה אתם עושים פה רעש ומהומה ומקימים שערורייה?" שאג הגברתן, "שכחתם איפה אתם נמצאים?" הוא הלם באגרוף על השולחן וצרח בקולי קולות, "אז אנחנו נזכיר לכם!"  
נפתחה הדלת ולחדר נכנסו ארבעה שרירנים רמי-קומה - כמעט שני מטרים כל אחד - בלבוש אזרחי עם קלסתר פנים של פסלי אבן. בסגרם אחריהם את הדלת הם עמדו בשורה ונעצו מבטים משחרים לטרף וצמאים לדם בקורבנותיהם, אשר לא היו הראשונים ולא האחרונים שנפלו לידיהם במשרד האימתני הזה. 
"בנותיכם נעצרו, כתב האישום יוגש בקרוב, וההחלטה בדבר העונש הצפוי להן תהיה נתונה בידי בית המשפט. זה דבר ראשון. דבר שני, פניתם לרשות הלא נכונה, ועוד עשיתם פה שערורייה. בנותיכם נעצרו בידי המשטרה בעוון הפרת הסדר הציבורי. עד כאן זה ברור? מבחינתי אתם משוחררים. זאת לא הלשכה לפניות הציבור. ובעצם אני מתפלא, כיצד הרשו לכם להיכנס ללא אישורי כניסה מיוחדים. אין דבר, עוד נברר את זה," הוסיף הגברתן וקם מהכיסא. חיים וגריגורי המשיכו לשבת, "משהו ממה שאמרתי לא ברור?" 
"לא נלך מפה כל עוד לא תשחררו את בנותינו," אמר הסגן קברניט לשעבר בטון נוקשה ונחוש. 
"אני ממליץ לכם להסתלק מהמשרד בכי טוב, אחרת הכול יסתיים בכי רע: יעזרו לכם לצאת, אבל לא בדרכי נועם."
שמעו ארבעת הקופים את דבריו וניגשו לשני הגברים היושבים.
"קום, אבא'לה!" שאג אחד מהם.
באחזם בחזקה, כמו במלקחיים, את ידיהם של שני הזקנים הם גררו אותם מהמשרד החוצה והוליכו אל המעלית, דחפו את שניהם לתוך התא וירדו איתם למרתף המשמש כחניון תת-קרקעי. ניגש השומר לאחד הרכבים - ללא לוחיות רישוי, חלונותיו מכוסים בווילונות שחורים - וציווה:
"כנסו בפנים ושבו בשקט!" 
צייתו לו חיים וגריגורי בלית ברירה, והתיישבו במושב האחורי.
אחד הסוכנים ישב לצדם, ועוד אחד ישב במושב הקדמי ליד הנהג. הרכב נכנס למעלית המשא. עלו לחצר. יצא הרכב לסמטה ריקה מאדם ודהר בחוצות העיר. כעבור כעשרים דקות של נסיעה פרועה החנה הנהג את רכבו ליד פארק שומם. הסוכן שישב במושב הקדמי יצא ופתח את הדלת האחורית.
"צאו!" ציווה, "ותגידו תודה שיצאתם מזה בשלום. עוד פעם נראה אתכם באופק, נקפד את ראשיכם, מקקים שכמותכם!"
תכף ומייד זינק הרכב ממקומו ונעלם מאחורי הפינה. 
בא האביב. גשמי ברכה חמימים, המבשרים יבולים עשירים, השקו את אדמותיה הפוריות של אוקראינה, הרוו אותן מים רעננים. 
"אירוצ'קה, תסגרי בבקשה את החלון בחדר השינה," נשמע קולה של שרה, "הגשם שוב ניתך כמו מפל מים. אני אפילו לא זוכרת מתי היה חום כזה באפריל, עם כל כך הרבה גשמים."
"אני באה," ענתה הכלה, בעודה מכבסת את הבגדים בחדר האמבטיה, "אני כבר סוגרת."
"סבתא, אולי ראית את הטנק שלי?" שאל יענקלה בהיכנסו למטבח.
" נדמה לי שהוא מונח במגירת השולחן שלך."
"סבתא, למה את בוכה?" שאל הילד בהיצמדו לסבתו.
"אני לא בוכה בכלל." נשקה לנכדהּ. 
"לא נכון, את כן בוכה," אמר הילד, כשהוא מלטף בידו את פני סבתו הרטובות מהדמעות הניגרות. פתאום הוא השתעל.
"תראה איך הצטננת. לך, יענקלה, הרי חיפשת טנק."
שמט הילד את ראשו, יצא מהמטבח, נכנס לחדר האמבטיה ולחש בקול נוגה:
"אימא'לה, סבתא שרה שוב בוכה."
"לך, חמוד שלי, תשחק בחדר," אמרה האם בלטפה את שיערו המתולתל.
נכנסה אירינה למטבח, ושרה מיהרה למחות את הדמעות והסבה את פניה הצידה, כדי שהכלה לא תבחין בעיניה האדומות מבכי. 
"אימא , אני מאוד מבקשת: אל תיקחי את כל זה יותר מדי ללב, את סתם אוכלת את עצמך."
"אירוצ'קה, אני לא יכולה לחיות עם זה. הם רצחו שלוש נפשות, האסון הזה יותר חזק ממני, זה בלתי נסבל."
"אל תבכי על בסיה, אימא יקרה. נקווה שהכול יהיה בסדר," אמרה אירינה, כשאינה מאמינה בדברי עצמה. 
"לא, אירוצ'קה, מי שנקלע למלתעות הטורפניות שלהם..." וקטעה את דבריה באמצע המשפט, "למה לי לחיות?" 
"אבל אנחנו לא יודעים מה קרה להם."
"לב האם אינו טועה," פרצה שרה בבכי, לפתע היא הניחה את יד ימינה על חזה והתיישבה בכבדות על הכיסא. היא עצמה את עיניה, הכאב עיווה את פניה. 
"אימא, את חשה ברע? רוצה שאביא לך תרופה?"
"לא נורא. אין דבר, עכשיו זה יעבור." לחשה שרה בפקחה את עיניה. 
"אולי כדאי להזעיק אמבולנס?" שאלה אירינה בקול נבוך ומבוהל. 
"תודה. לא צריך."
רחמי אירינה נכמרו על חמותה שבעיניה הייתה כאמה השנייה. מישהו הקיש בדלת, ונכנס אהרן שחזר מהעבודה. בהיכנסו לחדר, הוא הבחין מייד בחיוורון החולני שכיסה את פני אמו.
"אימא, את שוב חשה ברע?" שאל בחרדה. 
"אבל למה כולכם נבהלתם? אני עוד לא גוססת."
"אסור לך לדאוג או להתרגש," נזף בה בנה, "הרי רק אתמול הזעקנו אמבולנס. את זוכרת מה אמר הרופא?" 
"אימא, עדיף שתשכבי לנוח," הציעה אירינה, "ואני כבר אשגיח על הצלי עד שיהיה מוכן."
"אתם צודקים. כדאי לי לישון קצת," ענתה שרה, ואהרן ואירינה הוליכו אותה לחדר השינה. 
הביט אהרן בפניה המיוסרות של אמו ואמר:
"אם תצטרכי משהו תקראי לי, אל תהססי, בסדר?"
"בסיה'לה, בתי היקרה," קוננה שרה, "מה הם עשו לך?"
דמעות מרות חנקו את גרונה, כתפיה רעדו מבכי. 
הבשורה הקודרת אודות מעצרם של סטפן ואשתו - ידידיהם הטובים של חיים ושרה - התווספה על כל האסונות שפקדו את משפחת כץ וייאשה ביתר שאת את כל בני המשפחה. 
"אבל חיים, סטפן כבר מזמן לא משרת במשטרה חשאית. הייתכן שמישהו הלשין עליו שהוא ניסה לברר את גורלו של פליה?"
"לא נראה לי," ענה לה בעלה בהזעיפו את פניו. 
מצב בריאותה של שרה הלך והחמיר עם כל יום שבא. התקפי תעוקת הלב פקדו אותה מספר פעמים ביום, ובייחוד בשעות הלילה. היא כמעט ולא קמה מהמיטה. חיים נאלץ להתפטר  מהעבודה, כדי שיוכל לטפל באשתו החולה. לילה אחד פקד אותה התקף לב קשה במיוחד, האמבולנס שהוזעק אליה הבהיל אותה לבית החולים והרופאים אבחנו אצלה אוטם לב חריף. חיים עשה לילות כימים, כשאינו מש ממיטת אשתו. 
בסוף השבוע כל בני משפחתה של החולה עמדו כבר מהבוקר בהמתנה מתוחה בפתח חדר האשפוז של שרה. חיים הזמין פרופסור ידוע-שם, ששמו הלך לפניו בקייב כמומחה למחלות לב. הלה ישב שעה ארוכה ליד מיטתה של שרה כשהוא בודק את החולה. לא יכול היה אהרן לכבוש את דאגתו, והביט בשעון לעתים תכופות. סוף כל סוף, נפתחה הדלת.
"מה בפיך, פרופסור?" שאל אהרן.
"מצבה חמור מאוד. לבה מותש לגמרי ואינו מסוגל לתפקד כתיקונו. עלינו לתלות את יהבנו ב..." והוא נשא את עיניו לרום, "אתם יכולים להיכנס."     
כולם נכנסו על בהונות לחדר האשפוז בו היו מאושפזות עוד ארבעה מטופלות. שרה שכבה על הגב בעיניים עצומות. חיים ישב על השרפרף למרגלות מיטתה. עיניו האדימו מרוב דמעות ולילות שימורים. אשתו האהובה הלכה ודעכה. כמה שנים שׂבעות-סער עברו עליהם, כמה פורענויות ותלאות נפלו בחלקם, אך לא היה בן כדי להחריב את אושרם!
שרה פקחה את עיניה, וחיים גהר מעליה ואחז את ידה. 
"הפרופסור אמר שהכול יהיה בסדר, אהובתי."
היא הוסיפה לנשום בכבדות, כשהאוויר נפלט מריאותיה בשריקה צרודה:
"אירוצ'קה ואהרן, לכו הביתה, יענקלה משתעל מאוד" לחשה בקול צרוד וחרחרה, "לכו." 
היא פתחה את פיה כדי לשאוף אוויר, אך עיניה התגלגלו בחוריהן, שפתיה הכחילו וחיוורון המוות כיסה את פניה. 

הוצאתו להורג של חתנו, מעצר בתו ולבסוף מות אשתו האהובה - לאחר כל האסונות שפקדוהו שקע חיים בדיכאון עמוק, וכעת חייו הצטיירו בעיניו כחסרי שחר, והאיש הרגיש שהוא נמחץ כליל בכוח המנגנון האיום והאדיר של מדינת הדיכוי הרומסת את כל אשר נקרה בדרכה. 
אהרן ואירינה קיבלו בצער עמוק את האסונות שפקדו את משפחתם והתחקו בחרדה אחרי השינויים המדאיגים במצב בריאותו של אבי המשפחה - מצבו הלך והידרדר, ולא היה לאל ידם של הרופאים להושיט לו עזרה כלשהי. מחלתו החמירה והלכה, והרופאים רק משכו בכתפיהם בחוסר אונים, מאחר שידעו היטב מה סיבתה. 
וכאילו לא די בכך - אסון חדש פקד את ביתם. יענקלה לקה בצהבת ואושפז במחלקה למחלות זיהומיות של בית החולים השכונתי, הלא הוא בית החולים שבו מתה שרה. אירינה נאלצה לעזוב את עבודתה. 
ולפתע פתאום, למרבה שמחתם של בני משפחתו, הלך רוחו ומצב בריאותו של חיים השתנו לאין היכר. הוא לקח את עצמו בידיים, אזר כוח ועמד על כך שכלתו תחזור לעבודה. לאחר שטיפולו ביענקלה הניב פירות טובים והילד החלים, גמר חיים אומר להקדיש את עצמו לטיפוח נכדו, שהפך לתכלית חייו, ובו הוא ראה את נחמתו היחידה. 
כל בני משפחת כץ, ובייחוד יענקלה, חיכו בקוצר רוח לחג האחד במאי של שנת 1941. גן הילדים המדוגם של המפעל לייצור הנעליים שאליו הלך יענקלה זכה במקום הראשון בתחרות שנערכה לקראת החג. ביוזמתה של המנהלת הצעירה, לקונצרט החגיגי שנערך בגן הוזמנו נציגי הסניף העירוני של משרד החינוך. ההורים, הסבים והסבתות התאספו בהמתנה לתחילת הקונצרט באולם הצופים ששימש כחדר-הפעילויות הגדול. המנהלת ישבה בבת-שחוק קורנת בשורה הראשונה ולידה - אורחי כבוד. על הבמה, ליד המורה למוסיקה שכבר ישבה ליד הפסנתר, ניצב בנה המאושר, ילד בן שש שהיה אמור לנגן על מפוחית, ומנגד נערכה מקהלת ילדים מתרגשים לבושים חגיגית. כולם עמדו הכן ולכאורה, הכול היה מוכן למופע. 
"אהרן, איפה יענקלה?" שאלה אירינה בדאגה, "למה הוא עדיין לא עלה על הבמה?"
"אין לי מושג איפה הוא יכול להיות," המהם בעלה ומשך בכתפיו, "באמת, לאן הוא נעלם?"
"בבקשה, לך תבדוק איפה הוא."
יצא אהרן מאולם הצופים והלך לחפש את בנו, אך כל החדרים שבדק היו ריקים. מודאג מאוד ונחרד, ניגש אהרן למלתחה. יענקלה ישב על הכיסא ומירר בבכי.
חיבק אהרן את בנו ושאל:
"מה קרה, ילד חמוד שלי?"
"אני לא יודע איפה הכינור שלי."
"מה זאת אומרת אתה לא יודע? איפה שמת אותו?" 
"שמתי אותו בארונית שלי!"
"באמת מוזר," אמר האב במבוכה, "לאן הוא נעלם?"
"אני לא יודע."
"חכה לי פה, חמוד שלי, אני תכף חוזר."
יצא אהרן מהמלתחה וחזר כעבור זמן קצר עם הגננת הבאה בימים. יענקלה עדיין בכה. 
"הירגע, יאשה, לא קרה כלום," אמרה האישה, בחבקה את הילד המתייפח, "מתי שמת את הכינור בארונית?"
"היום בבוקר כשבאתי עם סבא."
"כן, זה שוב המנוול הקטן הזה! כמה נמאס ממנו לכולם!" סיננה הגננת בקול זועף ויצאה מהמלתחה. 
"אל תבכה, חמוד שלי, הכול יהיה בסדר." אמר אהרן לבנו ומחה את דמעותיו.
כעבור כמה דרות חזרה הגננת, כשהיא גוררת אחריה ילד צנום באחזה אותו בצווארון. 
"קוסטיה, תגיד את האמת, איפה החבאת את הכינור?" שאלה הגננת בקול נוזף, כשהיא תופסת את אוזנו.
"לא לקחתי שום כינור!" צווח הילד כמו חזרזיר, כשהוא מנסה להיחלץ מידיה. 
"לא לקחת? לא לקחת, שקרן כמוך? גם אתמול גנבת אקדח-צעצוע של פבליק וזכוכית מגדלת של יוּרָה. ומה עשית עם חפיסת השוקולד של לנה? גם כן גנבת! והרי נשבעת לנו שלא תגנוב יותר. ממזר וגנב חסר מצפון, זה מה שאתה." זעמה הגננת. 
כרע קוסטיה המבוהל, הסתיר ביד ימינו את עיניו, וביד שמאל הוא אחז את אוזנו הלוהטת מהכאב שהאדימה כמו גרגרי מורן בשלים. רחמי אהרן נכמרו על העולל, הוא ניגש אליו, הניח את ידו על כתפו ואמר:
"בוא איתי, קוסטיה. הכול יהיה בסדר."
הם יצאו מהמלתחה, וקוסטיה הביט בחשש אל אביו של יאשה, שנראה לו איש טוב. כולם שיבחו את יאשה, הוא שימש כמופת לשאר הילדים, ולכן קוסטיה קינא בו ורחש לו טינה. ראתה אותם אירינה וניגשה אליהם, אך אהרן עצר בעדה: 
"לכי, לכי, יש לנו כאן שיחת גברים. הוא בחור טוב," הם ניגשו הצידה, "תגיד את האמת, נכון שיאשה לא עשה לך שום דבר רע? נכון?" שאל אהרן, אך קוסטיה השפיל את ראשו ושלח בו מבט קודר ופוזל, "קוסטיה, אני מבקש ממך דבר אחד: תחזיר בבקשה את הכינור לבן שלי, יאשה נעלב מאד ובוכה. הוא כל כך ציפה לקונצרט הזה והשקיע כל כך הרבה מאמצים בחזרות," הוא ראה שהילד רוצה להיחלץ ולברוח ועצר בעדו, "אז כך אתה איתי? בסדר, אם אתה לא רוצה לדבר בדרכי נועם? אז נדבר אחרת. אם לא תחזיר את הכינור מייד, אזמין את השוטר ואת אביך.
"אבא שלי הוא שתיין," רטן קוסטיה.
נבוך אהרן והביט בעולל מבלי שידע מה יוכל לעשות.
"אני יודע מה אתה אוהב! אתה אוהב סוכריות שוקולד. נכון?"
"נכון." ענה קוסטיה כשעיניו מתרחבות מרוב פליאה.
"תחזיר לי את הכינור, ואני אקנה לך קופסת בונבוניירות וגלידה."
אורו פניו של הילד, הוא שמח מאוד לשמע ההצעה המפתה וחייך חיוך מאושר. אחז קוסטיה את ידו של אהרן ומשך אותו אל יציאת החירום, שם נמצא הכינור, נח בקרן זווית בין הדליים, המטאטאים והמגבים שהשאירה המנקה.
"תודה. כבר מחר אביא לך את הבונבוניירות והגלידה!" צעק אהרן כשהוא נחפז להביא את הכינור לבנו. 
הופעתו של יענקלה סיימה את הקונצרט. הביט בו חיים בעיניים דומעות והתפלא מנגינתו המיומנת של נכדו הקטן - הוא רחש אהבה נלהבת לילד הזה, ועל כן הטמיע בו את אהבתו למוסיקה, שהוא נשא בלבו לאורך כל חייו, על כל התלאות, האסונות והייסורים. כל הצופים, הילדים והמבוגרים כאחד, מחאו כפיים -יענקלה כבר היה רגיל לתשואות - ולא רצו שהכנר הקטן ירד מהבמה.

9
שמי ברית המועצות התכסו בעבי-העופרת הכבדים והשחורים של המלחמה המתרגשת ובאה. אך על רקע האירועים מבשרי הרעות הללו שרר בכיפה משטר הדיכוי העקוב מדם של סטלין, אינקוויזיציה סובייטית רצחנית שמבחינת אכזריותה עלתה בהרבה על כל קודמותיה שנודעו בימי הביניים. ערב הפלישה הנאצית כמעט הושמדה כליל צמרת הצבא האדום, רוב האישים בדרג הפיקוד העליון נעצרו והועמדו לדין בהאשמות מפוברקות ונידונו למוות או לעבודות פרך במשפטי-בזק שנערכו ללא השתתפות צד התביעה וצד ההגנה. 
העריץ האכזר הסתתר מאחורי חומות קרמלין וערך את סעודת הדמים שלו עם עושי דברו. ואילו מנגנון התעמולה עבד כתיקונו, כשהוא מהלל את המשטר המושתת רק על נחת זרוען של רשויות אכיפת החוק, את מפלגת השלטון ומנהיגיה הרואים את הנולד ואת כוחו האדיר של הצבא האדום הבלתי-מנוצח.
אך בבוא היום העשרים ושניים ביוני שנת 1941, עם פרוץ מלחמת המולדת הגדולה, לא עמד מערך הביטחון של המעצמה הסובייטית בפני פלישתו של הוורמאכט הנאצי והתמוטט תוך ימים ספורים כמגדל קלפים. מאות אלפי גויסו או התנדבו לצבא. "לנשק קומי אדמתי, צאי לקרב חרמה" הריע והתריע השיר, מעורר את רגשותיהם הפטריוטיים של בני העם הסובייטי.
תחנת הרכבת המרכזית של קייב הייתה גדושה ומלאה, כה רבו האנשים הצפופים בה - גברים בני גילים שונים שגויסו לצבא מחד, והמלווים מאידך. 
"אבא, אנחנו ננצח את הגרמנים?" שאל יענקלה, אולי כבר בפעם האלף. 
נשק אהרן לבנו וענה:
"בֶּטח שננצח אותם , יקירי. הרי אתה רואה שאנחנו רבּים כל כך. אבל גם אתה חייב לעזור לאימא ולסבא בכל אשר יצטרכו, הרי אתה כבר ילד גדול."
נצמד הילד לאביו ואמר:
"אני אעזור להם, אבא," והוסיף בקול רציני, "בכל אשר יצטרכו." 
נשמעה הפקודה:
"איש-איש לקרונו - עלה!" והתזמורת ניגנה שיר-לכת צבאי. 
חיבקה אירינה את צוואר בעלה ופרצה בבכי.
"די, אירוצ'קה, לא צריך לבכות. אל תבכי, יקירתי. אם ירע לכם מאוד המצב יהיה בלתי נסבל, עִזבו את קייב. אבא, שמור על עצמך ועליהם." הם התחבקו, "נתראה בקרוב," צעק אהרן וקפץ על כבשׁ הקרון, "אל תדאגו! אנחנו ננצח!"
"הלוואי!" לחש חיים. 
הבשורות המסעירות שהגיעו מהחזית עוררו בהלה ופחד בקרב תושבי קייב. אירינה גמרה אומר להתפנות מיד יחד עם בנה. ואילו חמה דחה את הצעתה על הסף וסירב לעזוב את העיר. 
"אני בטוח, אירוצ'קה, שגם אם הגרמנים יכבשו את קייב, הם - עם מתורבת, הם לא יפגעו באזרחים חפים מפשע ולא יגלו שום יחס ראוי לגנאי כלפי האוכלוסייה ובייחוד כלפי היהודים. הרי אני זוכר את הכיבוש הגרמני בשנת 1918. אז הם גילו יחס אדיב כלפי האוכלוסייה היהודית והיו בינינו יחסים הכי טובים שאפשר. הרי השפות שלנו דומות מאוד.
"שכחת את ליל הבדולח?" חלקה עליו אירינה, כשהיא אורזת את המזוודה. 
אבל חיים עמד על שלו:
" הייתה זו התפרעותם של בריונים שלוחי-רסן," התעקש, "תועבות כאלו אינן אופייניות לעם הגרמני!"     
"אבא, אני מתפלאת עליך כיצד אתה יכול להגיד דברים כאלה!" התרעמה אירינה, "כל עם הוא עדר כבשים ותו לא, והרי עדר עושה רק את מה שהרועה אומר. וכעת יש להם רועה אחד ויחיד - היטלר." 
"אפשר לחשוב שהמשטר הסובייטי או סטלין טובים יותר. אני בטוח במאתיים אחוז שהם אשמים בפרוץ המלחמה! תראי את הרודן שלנו. הוא רצח מילוני נפשות, מיליוני אנשים חפים מפשע! למען האמת, ואני אומר לך בגלוי, לא הייתי מתנגד - ואני בטוח שיש עוד מאות אלפי אנשים כמוני - אילו היו מדיחים לכל הרוחות את המשטר הנפשע השולט בארצנו. לכל הרוחות! ייקח אותו האופל!"
ארזה אירינה את המזוודה והביטה בבנה. עצביה היו מתוחים כמו מיתרים. היא ניגבה את הזיעה מפניה וישבה בלאוּת על הספה.
ניגש יענקלה לסבו, חיבק אותו ואמר: 
"סבא, רק אל תדאג, בסדר? אני ואימא ניסע עכשיו בצוותא, ואחר כך אתה תצטרף אלינו, בסדר?" 
"בסדר. בעזרת השם, הכול יהיה בסדר." אמר חיים במרירות. 
פרק ב'
1
רץ והדהד שקשוק-הגלגלים הקצוב, חרקו קרונות ה"טֶפּלוּשְקָה" שרק לפני חודש שימשו להובלת בהמות - דהרה הרכבת הנושאת את הפליטים השוקעים בתנומה מבוהלת בשכבם על הקרשים המהוקצעים של מיטות-קומתיים שהותקנו בחופזה - מי ידע מה צפוי להם? גורלם נעלם מעין, שקע באפילה. בקרון שרר מחנק איום, האוויר היה דחוס כמו בתא הטחוב של בית הסוהר. מעת לעת חלפה הרכבת על-פני תחנות השדה, ופנסיהן העמומים נשקפו מבעד לשמשת החלון המלוכלכת והדלוחה. גם במסילות המקבילות המו-רעמו רכבות הפליטים הדוהרות מזרחה, כשהן נושאות בבטנן את הנוסעים האומללים הנסים על נפשם מפני הצבא הגרמני המתקדם, שעה שאיש לא יכול לבלום את מתקפתו.  
אם כי שעת חצות עברה כבר מזמן, יענקלה הקטן לא ישן. הוא סבל מצמרמורת, שנתו נדדה בגלל הרעב והקור שהטרידוהו מאוד. שוב ושוב העלה הילד בזיכרונו את טעמה של העוגייה עם הריבה שקנתה אמו בתחנת רכבת ובלע את הרוק שהומתק יותר בזיכרונות מאשר בריבה, כשהוא נזכר בלא משים איך חגגו בבית משפחתו את חג הפורים השמח, איך הגישו אזני המן מתוקות ממולאות בפרג. אמו תמיד אפתה אותן לקראת החג וכיבדה בהן אותו, את אבא ואת סבא חיים. נזכר יענקלה גם בסבו וראה בעיני רוחו איך הוא מתפלל בבית הכנסת בשבתות ובחגים. הוא תמיד כיסה את כתפיו בטלית צחורה עם פסים כחולים וחבש כיפה שחורה. 
"אי!" גנחה אמו המנמנמת לצדו, וקולה קטעה את הרהוריו.
"אימא, מה קרה? שוב כואב לך הלב?" שאל יענקלה כשהוא מפנה בחופזה את פניו אל אמו. 
"לא-לא, חמוד. אל תדאג. נום, יקירי," ענתה אמו מתוך שינה, כשהיא מצמידה את בנה אליה.
מהפינה הרחוקה והאפלה של הקרון, שם שכב איזה זקן לא-מוכּר, נשמע שיעולו הצרוד שכל הנוסעים התרגלו אליו בעל כורחם.   
'מה שלום סבא, מה קורה לו עכשיו? אולי הגרמנים רצחו אותו?' חשב הילד. ולנוכח המחשבות האלו דמעותיו זלגו מאליהן. הוא ראה בעיני רוחו את פניו המקומטות של סבו האהוב המנסה לשכנע את כלתו ונכדו לא לעזוב את העיר. שוב ושוב, אולי כבר בפעם האלף, נשא אותו זיכרונו לתחנה על פרשת דרכים, שמאיזו סיבה לא ידועה, רכבת הפליטים מקייב - זקנים, נשים וטף לאין ספור - עמדה בה כמעט יממה שלמה. התחנה הייתה מלאה בפצועים, ואנחותיהם הבלתי-פוסקות מילאו את כל הסביבה. חשב יענקלה שגם אביו יכול להיות ביניהם, ולבו נצבט מאליו.
שיעולו המחרחר של הזקן נשמע לעתים רחוקות יותר ויותר. הסתובב יענקלה על צִדו הימני, הניח את ידו מתחת לראשו, כפי שלימד אותו אבא, עצם את עיניו והשתדל לא לחשוב על שום דבר. כמעט ונפלה עליו תרדמה, ולפתע מהחושך השורר בקרון בקע בכיו הצרחני של תינוק.  
"ש-ש-ש, שקט, שקט חמוד שלי," לחשה לו אמו, "אימא איתך, חמוד שלי." 
השתרר שקט. נצמד יענקלה אל אמו, אך פתאום נשמעה נקישתו של סיר לילה הנופל על הרצפה, והזקן זעק בקול צרוד: 
"אלוהים אדירים, מה הם עושים, מה הם שפכו עליי!" 
"סלח לנו, בבקשה," אמרה האישה בקולה הרך, כשהיא מנסה להצטדק, "שורר פה חושך מצרים, ואתה דחפת אותי."
"אוי ואבוי, אבל זהו שתן! איך את לא מתביישת, שכחת איפה את נמצאת, אישה חסרת-מצפון?" נזף בה הזקן, "ממילא יש פה קור כלבים ומחנק, אין אוויר לנשימה!"
"מה אתה צורח על כל הקרון, טרח נרגן?" רטן בתשובה קול נשי צייצני, "תדע לך שמי שבוער לו להתפנות ישתין אפילו בכיסו!"
"זה נכון, אם נוציא בלילה את הפין שלך החוצה, הוא יהפוך לגביש קרח," תמכה בה דודה מאשה, אמהּ של אִינה הקטנה ששכבה ליד יענקלה. בדיתה הגסה הצחיקה את כל הנוסעים שהספיקו להתעורר. 
"שקט, שקט! בואו נישן כבר," נשמע באפלה קול נשי גס, "ממליא יש לנו תחושה מבחילה."
קולה הנמוך והנימה שבה היא דיברה הזכירו ליענקלה את חיתוך הדיבור של הסייעת בגן הילדים שלו. הוא כיסה את ראשו בשיפולי המעיל של אמו ונצמד אליה, כשהוא רועד מקור. 
"קר לך, יענקלה?" שאלה אותו אירינה, נשקה ללחיו והצמידה את בנה אליה. תכף ומייד חש יענקלה את החמימות המחייה של גופהּ. "אילולא המלחמה," חשב, "טוב היה לנו לנסוע יחד ברכבת, ושאבא וסבא ייסעו איתנו. אבל פרצה מלחמה, והגרמנים רוצחים אנשים ללא הבחנה." מחשבותיו העגומות עייפוהו מאוד, והוא נרדם.
כל האירועים והחוויות שעברו עליו ועל אמו במשך החודשיים האחרונים, בדרך הארוכה ושבעת התלאות הזאת, פקדוהו בחלום, כשהם משמשים בערבוביה.
מאות אלפי פליטים נסו על נפשם מפני המתקפה הגרמנית, הם פונו לאזורים מרוחקים - בסיביר, בקזחסטן ובאסיה התיכונה. תושבי האזורים הללו, רובם ככולם, קיבלו בחמלה ובהבנה את האנשים שעזבו בעל כורחם את כור מחצבתם ולא נותרה להם קורת גג. אבל היו גם כאלה שעינם הייתה צרה באומללים הללו, והם התייחסו אליהם בעוינות גלויה.  

כעבור שלושה חודשים תמימים של נדודים בלתי-פוסקים הגיעו אירינה כץ ובנה בן השש, יענקלה, לעיר טשקנט. מצבם היה עגום מאוד. במהלך הנסיעה אזל כל הכסף שאירינה לקחה איתה לדרך. נשארה לה רק התקווה היחידה, שמא תצליח למכור חלק מהרכוש שהיה איתה, כדי שתוכל להחזיק מעמד עד שתמצא לה עבודה ראשונה חביבה. 
בכל מקום, בכל פינה נידחת, בכל קרן-זווית של המדינה האדירה - תהיה מרוחקת מהחזית כאשר תהיה - הורגשה נשימתה מקפיאת הדם של המלחמה. גם הכפר הקטן הנמצא בקרבת העיר קוקָנד לא היה יוצא מן הכלל. בכפר הזה, בו מצאה מקלט קבוצה גדולה של פליטים, נקלטו גם אירינה ויענקלה יחד עם פליטה אחרת, אם לזוג תאומים. הם מצאו להם קורת גג בביתה של אוזבקית באה בימים, שהתגוררה שם יחד עם בנה בן השלושים החיגר מלידה, אשר אביו נמלט לאיראן זה מכבר. 
כל בוקר בבוקרו קמו אירינה ושכנתה החדשה צילה יחד עם בעל הבית הצעיר, בודֶה החיגר - הלה שימש כראש צוות עובדים במטעי הכותנה - ישבו בדוּ-אופָן  הגדול שלו, הרתום לחמור, ונסעו לעבודה. 
כמעט כל הפליטים סבלו קשה מהאקלים השרבי והשחון של אוזבקיסטן. קל וחומר, התנאים שנפלו בחלקה של אירינה היו קשים משאת - האישה האומללה, שסבלה ממחלת לב כרונית, נאלצה לקטוף כותנה בשמש הקופחת. בודה, על אף היותו אכזר, נשא לה פנים, ורשם לה יותר ימי עבודה  ממה שהיא עשתה הלכה למעשה. לשאר הפליטים שעבדו בצוות הגדול שלו הוא גילה יחס שונה לחלוטין.
יום אחד לא עמדה אירינה בעבודה הקשה משאת והתעלפה. ראש הצוות שיהיה בקרב מקום הבחין בנשים המצטופפות, ניגש אליהן, וראה שהדיירת השוכרת חדר בביתו שוכבת שרועה על הקרקע ונושמת בכבדות, ולידה כורעת הדיירת השנייה, צילה. 
"מה קרה?" שאל בודה כשהוא לוטש עיניים ברגליה החטובות של אירינה שנחשפו עד מעל הברכיים. 
"אירינה חשה ברע. בקושי החזרנו אותה להכרה," ענתה צילה כשהיא מנגבת את הזיעה בגב כף היד, "בודה, חייבים להביא לכאן ערכת עזרה ראשונה, שיהיו לפחות התרופות הנחוצות."
"חייבים! חייבים! כולם חייבים לכם משהו!" התרגז בודֶה והוסיף, "לאוזבקים זה לא קורה" ורק אחר כך שאל, "אירינה, איך את מרגישה?"
"יותר טוב" לחשה, "כבר רווח לי קצת." 
"בואי, אסיע אותך הביתה." הציע בודה בקול נרגן ושאל, "את יכולה לקום?" קמה אירינה בעזרתו, והוא הוסיף, "כל הכבוד."
הוא הוליך את אירינה אל הדן-אופן וישב לצדה. בהזדעזעו על המשעול הצר שנסדק מהשרב הלוהט, דהר הדו-אופן העירה, ובעודם נוסעים בדרך חתחתים רצופת אבנים, אירינה התעלפה שנית. בהגיעם הביתה נשא אותה בודה על זרועותיו והכניס פנימה. יענקלה לא היה בבית, באותה שעה הוא שיחק עם חבריו החדשים.
כשאירינה חזרה להכרה, היא מצאה את עצמה על מיטתו של בעל הבית הצעיר בחדרו המרווח והמואר. לידה ישב יענקלה המבוהל, ואילו בודה התיישב מנגד, ליד השולחן הנמוך המכוסה בשטיחון והערוך במיטב המטעמים כגון פירות, מאפים וסוכריות.
"אימא! אימא'לה! כבר רווח לך?" לחש יענקלה. בחבקו את צוואר אמו בידיו הדקות הוא נשק ללחייה ובכה. 
"אל תדאג, חמוד שלי. כבר רווח לי." ענתה אירינה בהצמידה את בנה לחזהּ, "תודה רבה לך, בודה. תודה לך על הכול," ושלחה בו מבט נבוך מבלי שתהיה מסוכלת לקום על רגליה.
"תודה רבה לך, דוד בודה," הודה לו הילד בהצמידו את לחיו לאמו. 
"בוא אליי, יאשה, קח מהשולחן כל מה שמוצא חין בעיניך ותן גם לאמך." צחקק בעל הבית בהצביעו בסנטר על השולחן העומד לקרוס מכובד המטעמים הערוכים עליו.
לא ידע יענקלה מה עליו לעשות, רק הביט באמו. נדה אירינה בראשה, חייכה חיוך אוהד, ובלחייה נוצרו גומות חן שקסמו מאוד לבודה. קם הילד וניגש לשולחן בצעדים רהויים ומהוססים, כשהוא אובד עצות לנוכח שפע הפרפראות מכל טוב ומיני תרגימה שכמוהם הוא לא ראה כבר מזמן. מבטו הרעב ננעץ בלאפה נימוחה ומפתה, אפויה מקמח חיטה לבן. בעיני הפליטים מאפים כאלה נחשבו למעדן יקר-מציאות. 
"אל תתבייש, יאשה, קח לך לאפה, היא טעימה וטרייה מאוד." הציע בעל הבית ושאל בהתגרות מסוימת, "אצלכם שם אין כאלו, נכון?"
לקח יאשה לאפה אחת וחזר אל אמו. 
"לא, יאשה, זה לא בסדר. למה לא לקחת גם לאימא?" צמצם בודה את עפעפיו, "מה, חוץ מהלאפה הזאת אין על שולחן שום דבר?" הוא נשען על ידיו, שרבב לפניו את רגלו החולה עם הברך הלא מתכופפת, וקם. 
"תודה רבה לך, בודה, אבל אני באמת לא רעבה בכלל, נשבעת לך," קולה והבעת פניה העידו על כך שהיא אומרת אמת צרופה. 
"אז לפחות תאכלי קצת ענבים, זה מחזק את הלב." 
לקח בעל הבית קערית-פורצלן קטנה, שם בה אשכול ענבים עסיסיים מהזן הקרוי באזור ההוא "אצבעות גברת", והגיש את הכיבוד הזה לאירינה בהציבו את הקערית ליד רגליה היפות של שוכרת-החדר.
"תאכלו בהנאה ושיהיה לכם לבריאות!" הציע בודה לאירינה וליענקלה, כשאינו מתיק את מבטו מהאישה הצעירה והמושכת, "בתיאבון". 
"תודה רבה!" האם ובנה הודו לו פה אחד, והאוזבקי פרץ בצחוק צוהל. 
קטפה אירינה ענבה גדולה ואכלה אותה בעונג רב. גם יענקלה עשה כמוה.
"הענבים האלה טעימים מאוד, נכון אימא?" שאל הילד כשהוא לועס ענבים עסיסיים ומקנח אותם בלאפה נימוחה, "אימא'לה, אם תרצי אנגן לך את הקונצ'רטו החדש לכינור שלמדתי היום. באמת, רק היום בבוקר שמעתי אותו ברדיו והוא נחרת אצלי בזיכרון, כל כך אהבתי אותו." 
שתקה אירינה, כי חשה אי-נוחות, ואילו יענקלה רץ להביא את הכינור אף מבלי שימתין לתשובתה, כשכולו תקווה שנגינתו תשפר את מצב רוחה של אמו, הרי היא תמיד אמרה שמבחינתה הנעימות שהוא מנגן הן התרופה הטובה ביותר.  
"הבן שלך הוא ילד טוב, אירינה," אמר בודה החיגר, כשכל גופו נע אנא ואנה, לפנים ולאחור ואינו מתיק את מבטו מהאישה שעליה הוא כל כך הרבה לחלום בזמן האחרון. 
"כן, כן. יענקלה הוא ילד טוב וחביב מאוד."
נושם בכבדות ומתנשף, חזר יענקלה לחדר כשהוא נושא את כינורו בידיו, באחזו אותו על זרועותיו בעדינות כאילו היה זה תינוק מחותל. האוזבקי קידם את פניו במבט לגלגני. 
יענקלה ניחן בחוש שמיעה רגיש ובזיכרון מעולה, אותם הוא ירש מאביו ומסבו. הנעימוֹת הערבות לאוזן מילאו את חלל החדר. לא עוד היו מלחמה, תלאות וצער, רק הניגון לבדו מילא את העולם כולו. 
סיים יענקלה לנגן, ואז בודה ואירינה מחאו לו כפיים בהתלהבות, והילד שכבר התרגל לכך שהצופים מקבלים אותו באהדה ומריעים ומשבחים את נגינתו, החווה להם קידה כשהוא מחקה את מנהגי האמנים המבוגרים על הבמה. לפתע-פתאום הוא נזכר בימים המאושרים ההם כשלפני פרוץ המלחמה כשיחד עם הוריו, או עם סבא חיים, או בצוותא עם כל בני משפחתו הוא הלך לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. זו הייתה תקופת הזוהר בחיי משפחת כץ. 
הסמיק יענקלה מרוב התרגשות, ניגש לאמו ושאל: 
"אימא'לה, אהבת את הלחן?"
"אהבתי גם אהבתי. מי הלחין את המנגינה הזאת?" שאלה אירינה כשהיא מלטפת את תלתליו השחורים. 
"אני לא יודע. כשהדלקתי את הרדיו, כבר שידרו אותה."
"יאשה, אתה רואה שאימא עייפה מאוד, היא צריכה לנוח. היא זקוקה לשקט, אתה מבין? לך תשחק בינתיים בחוץ, אתה ילד טוב," אמר האוזבקי ברוֹך מעושה, בהצביעו אל הדלת. 
ציית לו הילד, השפיל את ראשו, לקח את כינורו ויצא מהחדר באי-רצון, כשאמו מלווה אותו במבט תמוה. מבלי שתיתן את הדעת למחושים בלבה, קימצה אירינה את שפתיה וישבה על המיטה בכופפה את הרגליים תחתיה. הסרפן שהתכווץ קמעה חשף את ברכיה העגולות והיפות, ובודה לטש בהן את מבטו המשתוקק. 
"תשכבי, תשכבי, תנוחי, את צריכה להשיב כוח. אירוצ'קה, למה את קמה ללכת? מה, לא טוב לך כאן? אם תרצי, תוכלי להישאר לגור אצלנו, יספיק מקום לכולנו - הציע בודה בטון בוחן.
לא ענתה לו אירינה, לבה פעם בחרדה, ובחדר השתררה דממה מעיקה.
"בי נשבעתי," הפר את השתיקה, "גם לך וגם לבנך יהיה כל מה שרק תרצו, לא תצטרכו אפילו לעבוד. יש לי הרבה כסף, ועוד המון דברים בנוסף לכסף. תחיי פה כמו מלכה, אירוצ'קה! לא אחשׂוך ולא אחסיר ממך דבר, כי את לרוחי. מה את אומרת על זה?" שאל בודה כשהוא מרכין את ראשו ונותן מבט פוזל באירינה, והוסיף מבלי שימתין לתשובתה, "תביני דבר אחד: פרצה מלחמה, תוך ימים ספורים הגרמנים יכבשו את מוסקבה, ובעוד חודש נוסף הם יהיו פה. את יודעת בעצמך שהם משמידים את כל היהודים, אבל כשאני אִתכם אין לכם ממה לפחד, לא לך ולא לבן שלך!" אמר האיש, והתקרב אליה בצעדים צולעים, כמו טורף שהבחין בטרף קל, ואירינה שלחה בו מבט מבוהל. פרצופו לבש חיוך תאוותני, מביע תשוקה מינית בלתי-מרוסנת, וקלסתר פניו הזכיר לה את הארשת האימתנית שתמיד בישרה את התפרצויות הזעם, כשהוא השתלח בפליטות חסרות-הישע העובדות בצוות שלו. היה לה ברור לחלוטין מה בדיוק רוצה ממנה בעל הבית. 'אל רחמן,' חשבה אירינה בנשכה את שפתיה כמעט עד זוב דם, 'הצל אותי מהבהמה הזאת, מהמפלצת הזאת.' אם כי לא האמינה באלוהים, הפעם - לראשונה בחייה - היא נשאה בלבה את תחנוניה לקדוש ברוך הוא. 
"את צעירה, אבל חולה. במצב כזה את זקוקה לגבר אמין שיהיה לצדך ושתוכלי לסמוך עליו. מצב הבריאות שלך לא יאפשר לך לעבוד בשדה, אחרת - חס ושלום!" השתתק בודה וכף ידו החליקה על לחייה הרכה כמשי של אירינה, ונגיעתו צרבה את עורה כשלהבת אש, "רק תחשבי," הוסיף האוזבקי, "אילו במקומי היה כל איש אחר, היית יכולה למות בשדה. רק תחשבי על זה: אם אללה חן אותך ביופי כה מרהיב ונתן לך בן כל כך טוב, את צריכה להיות נבונה ולשמור על כל זה."       
כופף בודה את הברך השמאלית הבריאה, שרבב את הרגל הימנית המנוונת, על מנת לשמור על שיווי משקל, ונשכב לצד היפהפייה שכה השתוקק אליה. צחנת הטבק והרגליים המזיעות שנדפה ממנו הייתה עזה עד כדי כך שלא הותירה אוויר לנשימה. ידו נחה על כתפה והחלה להזדחל לאיטה על גבהּ עד אשר נעצרה על הישבן. אירינה חשה את עצמה כטלה חסר-ישע ליד זאב חסר רחמים. פחד עז ניבט מעיניה, ודמעותיה זלגו מאליהן.
"אירוצ'קה, תאמיני לי, אני אוהב אותך, בי נשבעתי שאתחתן איתך," הוסיף בודה כשהוא רובץ על אירינה, מגפף בשתי ידיו את מתניה. בהצמידו את חזהו לגבה, הוא קירב את פיו אל אוזנה ולחש בקול צרוד, "אירה, אירינה, אני רוצה אותך! כמה אני רוצה אותך!"
"מה אתה עושה, בודה, אני נשואה!" התנגדה אירינה כשהיא מסתובבת אליו בתנועה חדה ומנסה להיחלץ מידיו המהדקות את גופה כצבת ברזל. 
התשוקה החייתית הזאת מילאה את כל ישותו ועלתה על גדותיה, פרצה והתפרצה ללא מעצורים. נשק בודה לאישה הנאבקת בו בידיה ורגליה, כפּר הרבעה מיוחם, כשהוא מנסה להרים עליה את רגלו הימנית הבלתי-מתכופפת, השדופה כקרש יבש.
חשה אירינה שהיא נחנקת, אך לא יכלה לעשות דבר.
"הצילו! הצילו!" צעקה בייאוש, "יענקלה יקירי! יענקלה!" 
שמע יענקלה את זעקתה קורעת-הלב של אירינה, נבהל מאוד ופרץ לחדר במרוצה נמהרת. למראה אמו הבוכה הנאבקת בבעל בית, קפץ הילד את אגרופיו הקטנים, עט מאחור על האנס החיגר והחל להלום בראשו בכל הכוח שהיה בידיו. 
"עזוב את האימא שלי, שחרר אותה!" צעק הילד, כשהוא כמעט נחנק מהדמעות המרות. 
זעקת בנו הגבירה את כוחה של אירינה. דחף האנס החיגר את הילד, הרפה מהאישה הצעירה וזחל הצידה כמו טורף שהחטיא את טרפו. הוא בקושי קם על רגליו, שלח מבט מרושע בילד ויצא מהחדר. חיבקו האם ובנה זה את זו ופרצו בבכי. כשאירינה התאוששה מעט, היא קמה מהמיטה בהישענה על כתפו הרזה של יענקלה, ויצאה מחדרו של בעל הבית כשהיא בקושי מזיזה את רגליה.
אך כשהכפר שקע בחושך, הדפיקה החזקה בדלת העירה את אירינה המנומנמת ששקעה בתרדמה אחרי כל הייסורים שפקדוה במהלך היום. ניגשה אירינה אל הדלת הנעולה ושאלה בקול מבוהל: 
"מי שם?" 
מאחורי הדלת נשמע קולה של בעלת הבית:
"תפתחי מהר! איזו חוצפה, היא ישנה כאילו לא קרה כלום!" צרחה האוזבקית הזקנה כשהיא פורצת לתוך החדר, "תסלקי מהבית שלי, זונה וגנבת שכמותך!" היא חטפה את מזוודת-הלביד  העומדת ליד מיטתם המשותפת של אירינה ובנה, והשליכה אותה אל הדלת, "מה את עומדת במקום כמו פסל! קחי את הגור שלך - היא הדגישה את המילים האחרונות, דווקא גור ולא בן או ילד - ותסתלקי מפה מייד!" צעקה בעלת הבית כשהיא מנפנפת באגרופיה ונועצת מבט מלא-שנאה ב"זונה היהודייה", כפי שכינה אותה בודה. אמו חזרה הביתה חצי שעה קודם לכן, לאחר שביקרה אצל קרוב המשפחה שלה בקוקָנד. המתין בודה שאמו תאכל ותנוח אחרי הנסיעה, ולאחר מכן סיפר לה שתפס את הדיירת על חם כשהיא מפשפשת בתיבה העומדת על השידה הקטנה, והיא - לאחר שנתפסה - אפילו ניסתה כביכול לגרור אותו למיטה, ורק שלא יגיש תלונה למשטרה.
"מה זאת אומרת? עכשיו? באישון לילה?" שאלה אירינה במבוכה, בהביטה בבעלת הבית בתמיהה. היא ציפתה לתגובה דומה כלשהי, אבל לא בצורה בוטה עד כדי כך. קשה היה לה להעלות על הדעת שהתגובה האלימה הזאת תבוא מבעלת הבית ולא מבודה. 
" חשבת, גנבת שכמותך, שארצה להישאר איתך תחת קורת-גג אחת? עשיתי חסד לנחש!"
"אני לא גנבת! אני לא זונה! הבן שלך הוציא עליי דיבה, הוא ניסה לאנוס אותי!" צעקה אירינה כשהיא בוכה בדמעות שליש. 
יענקלה, אשר התעורר מצרחותיה של הזקנה, כיסה את ראשו בשמיכה והביט בה בעיניים נפחדות דרך הפתח הצר בין השמיכה לסדין. 
"גנבת שכמותך! היהודים והצוענים - כולם אותו זבל. רק תכניס אותם לביתך, והם יפשיטו אותך עירום ועריה. נו, מה את לוטשת עיניים? אמרתי: תסתלקי מפה מייד!" צווחה בעלת הבית, כשהיא ניגשת אל יענקלה, מושכת בחזקה את השמיכה ומסירה אותה מעל הילד המבוהל, "יהודייה עירומה כשועלה, שמת עין על אוזבקי צעיר ואמיד! זה לא הולך ככה! אני מאמינה לבן שלי!" 
"תרשי לי להישאר כאן לפחות עד הבוקר," התחננה אירינה, "אני לבד עם ילד קטן! לאן נלך ומי יקלוט אותנו בלילה?"
אך הזקנה, כאילו לא שמעה דבר, פתחה לרווחה את הדלת והחלה להשליך החוצה אל החצר את מטלטליהם העלובים של הדיירים. 
כך, האישה החולה ובנה הקטן מצאו את עצמם בראש חוצות בעיר זרה  באישון הלילה. 
"בוא חמוד שלי, יש אנשים טובים בעולם," אמרה אירינה, קולה רועד ועיניה דומעות, "לא נישאר לבד." 
תלתה האישה על כתפה את התיק עם כבודתה העלובה, ולקחה ביד ימינה את מזוודת-הלביד, ואילו בנה אחז אותה ביד שמאל, כשהוא כמעט ונרדם תוך כדי הליכה. כך הם השתרכו ביחד לאורך הרחוב הצר, בין הבתים הנעולים בקפידה. הם עברו כחמישים מטרים ונעצרו. 
"אימא, איפה נישן היום?" שאל הילד, כשהוא נצמד לאמו ובקושי עומד על רגליו מרוב עייפות ופחד. 
"יענקלה, שב פה בינתיים על המזוודה ואני אקיש בשער הזה, בסדר?"
נד הילד בראשו, ואירינה ניגשה לשער ראשון, אך הוא היה נעול. היא הקישה, אבל איש לא פתח ולא ענה. היא הקישה שוב, הפעם ביתר חוזקה, אך בתשובה - לא היה קול ולא עונה. 'אולי אין אף אחד בבית?' חשבה. 
"יענקלה יקירי, חכה עוד קצת בבקשה, בסדר?" פנתה אירינה לבנה, כשלבה נצבט ומתכווץ מרוב כאב ועלבון, "אנסה לדפוק בשער בבית שממול. רק על תעצום עיניים - אתה תירדם ותיפול."    
גם השער השני שאליו היא ניגשה היה נעול כמו קודמו. הביטה אירינה מעל גדר החרס הנמוכה והבחינה בעששית-נפט דולקת בתוך הבית, כשאורה העמום בוקע מהחלון הקטן בקיר הצדדי ומציף את חלקת החצר הסמוכה לבית. אירינה חזרה ודפקה בשער, וגם הפעם אף אחד לא הגיב. אין קול ואין עונה.  
"אימא, תנסי להקיש בחוזקה," הציע יענקלה, "אולי הם לא שומעים."
אירינה התביישה מאוד להידפק בשעה כה מאוחרת על שער ביתם של האנשים הזרים לה לחלוטין, ואילו הייתה לבד, הייתה מעדיפה ללון תחת כיפת השמיים, רק שלא תטריד את האנשים הללו. אבל עכשיו לא הייתה לה ברירה. "אולי כך נהוג באזור הזה," חשבה, "שהתושבים לא נותנים לאף אחד להיכנס בשעות הלילה?" היא דפקה בשער ביתר חזקה. מהחצר נשמע קול גברי שצעק משהו באוזבקית. 
"סלח לי בבקשה, כבודו," התחננה האישה האומללה, "נשארתי ברחוב עם ילד קטן. אנא ממך, כבודו, תעשה חסד ותרשה לנו להיכנס וללון בביתך?"
"לך! לך! נכנס לא! לא!" ענה בעל הבית בגסות, ברוסית משובשת. 
שמטה אירינה את ראשה והתרחקה מהשער. 
"אימא, אל תיקחי ללב! אם הוא לא רוצה להכניס אותנו - אז מה?" אמר יענקלה כדי לנחם אותה, "בואי שבי לצדי. רק אל תדאגי בבקשה."
"חכה עוד קצת, יקירי," אמרה אירינה, "התאזר בסבלנות." 
הם קמו, ושוב הלכו לחפש מקום לינה. עברו כעשרים מטרים ונעצרו ליד גדר גבוהה המקיפה בית פרטי שנראה גדול מאוד בהשוואה לשאר הבתים ברחוב. 'אולי בעלי הבית הם אנשים משכילים?' חשבה אירינה בתקווה. רגש חמים מילא את לבה למראֶה ספסל עץ העומד ליד הפשפָּש, דבר שהזכיר לה את כפרי אוקראינה. בעיני רוחה היא ראה אותם: גני דובדבנים ביפי הפריחה, וביניהם מלבינות בקתות חמר מטויחות ומקושטות במפתני עץ מעוצבים ובתריסים מעוטרים, וליד כל שער וכל פשפָּש ניצבו ספסלי עץ ללא מִסעד גב. יֹפי הכפרים הללו נגד בתכלית את נוף העפר האפור של האזור הזה, הצרוב מהשמש הקופחת של מרכז אסיה. 
היא ניגשה לפּשפָּש והקישה במורך-לב. הפעם התגובה הייתה מיידית: תכף ומייד צלצלה השרשרת וכלב גדול ותוקפני קפץ על הגדר, הלם בה בחוזקה ברגליו הקדמיות, נהם - כמעט שאג - בזעם, ובסוף פרץ בנביחות מחרישות אוזניים. נרתעה אירינה מרוב הפתעה ופחד, כה נבהלה שכמעט קפצה לאחור. לבה החולה הלם בחוזקה, כאילו רצה להגיח מחזהּ החוצה.
"אימא'לה! בוא נלך מפה!" צעק יענקלה, הוא אחז את יד אמו ומשך אותה הלאה מהגדר, "בוא נברח מפה מהר!" 
"הירגע, חמוד שלי. אל תפחד, הכלב יושב מאחורי הגדר והוא קשור בשרשרת," אמרה אירינה. 
הם התרחקו כעשרה מטרים ונעצרו, בתקווה שנביחותיו הבלתי-פוסקות יעירו את בעל הבית והוא יצא. ובאמת, כעבור כעשר דקות נשמע מירכתי החצר קול נשי נרגז - בעלת הבית צעקה משהו באוזבקית, אך מובן מאליו שאירינה לא הבינה אף מילה.
"במחילה מכבודךְ, אני לא מבינה אוזבקית. נשארתי ברחוב עם בני הקטן, אז אנא ממך, הרשי לנו בבקשה ללון בביתך רק עד הבוקר." 
אך בעלת הבית צרחה ללא הפסק, ונביחתו האימתנית של הכלב התלוותה לקולה הצווחני כמין דואט צורם אוזניים, כל עוד בעל הבית לא התערב בשיחה בקול בס עבה:
"לא! לא! לכו מפה!"
"אנא ממך, כבודו, בבקשה, תרשה לי ללון אצלכם עם הילד רק עד הבוקר. מחר בבוקר אנחנו נלך. הבן שלי רוצה לישון. בבקשה, כבודו!" הפצירה אירינה בקול מתחנן. 
"לכי! לכי! חזירים כופרים, למה באתם לעיר שלנו?!" צרח בעל הבית ביתר שאת, "רק מפריעים לאנשים מכובדים לחיות! תסתלקו מפה, חזירים!" שאג האיש, הוא פתח את השער בתנופה אלימה, וכלב שמירה - רועה אסיאתי אפור וגדול כמו עגל - הגיח החוצה ופרץ בנביחה אימתנית. 
"שתוק!" צעק עליו בעל הבית, והכלב נעצר במרחק של כמה מטרים בלבד מאירינה ויענקלה, כשרק השרשרת המתוחה כמו מיתר מחזיקה אותו ומונעת ממנו להתנפל עליהם מיד, "תסתלקי מפה, ולא - אשחרר אותו!" צחק האוזבקי, "הוא יטרוף גם אותךְ וגם את הנחש הקטן שלך." 
"חסר לך!" הטיחה אירינה בפני בעל הבית הניגש אל כלבו והפנתה לו עורף, "אלו אתם שגרועים יותר מנחשים." 
"לכי, לכי," ענה האיש בהנמיכו את קולו. 
לקחה אירינה את התיק והמזוודה, אחזה את יד בנה וחלפה בראש מורם על פני בעל הבית וכלבו הנובח כאחוז-דיבוק. אך עצביה היו מתוחים עד תום.  
היא הלכה בצעדים מהירים, בלי לחשוב לאן מועדות פניה, ולא נתנה את הדעת לדאגה המקננת בנפשה, לא לעייפות היוצקת כבדות של עופרת ברגליה הרועדות, ולא למיחושים בלבה. רק שאיפה אחת עמדה בראש מעיניה - ללכת מפה במהרה, להתרחק כמה שיותר מהאיש חסר הרחמים הזה עם הכלב התוקפני שלו, ההולם את אכזריות בעליו. מימיה היא לא חשה את עצמה כה אומללה כמו עכשיו. אך נביחות הכלב נשארו מאחוריה, הן הלכו ורחקו, ולבסוף נדמו כליל. אירינה נעצרה כשהיא נושמת בכבדות, ובנה הרדום, שנאלץ לרוץ לצד אמו המאיצה את צעדיה, ישב על המזוודה ובלא משים עצם את עיניו. 
'חוס עלינו, אל רחמן! שמע את תחינותיי, עזור לנו! מה אנחנו יכולים לעשות?' אמרה בלבה אירינה החילונית כשהיא נושאת את עיניה אל שמי הלילה השחורים, הזרועים באינספור כוכבים נוצצים. אף כי התחנכה על ברכיו של המשטר הסובייטי ומעולם לא האמינה באלוהים, גם הפעם היא פנתה לקדוש ברוך הוא. 
"קום, יענקלה! רק אל תישן! בוא נלך, בבקשה! אני מבקשת מאוד, בוא נלך מהר! ננסה לדפוק בדלת של איזה בית אחר, אולי מישהו יחוס עלינו." רכנה אירינה אל בנה ונשקה על מצחו.
החליק יענקלה בידו על לחיי אמו הלחות מדמעותיה הניגרות. נכמרו רחמיו עליה, הוא אילץ את עצמו לקום מהמזוודה, פיהק, אחז את יד אמו והשתרך אחריה בעיניים עצומות, כשהוא כמעט ונרדם בהליכה. לפתע הופיעה באחד הצמתים אישה אלמונית לבושת-שחורים, כאילו בקעה מהאדמה. 
"לילה טובה לכם, אנשים טובים," אמרה הזקנה ברוסית לקויה, "איפה הולכים כזה מאוחר בלילה, חשוך הכול?"
שלחה בה אירינה מבט תמוה ולחשה בקול רפה: 
"גם אנחנו לא יודעים."
"לא טוב." ענתה הזקנה בקול אימהי חמים, והשתעלה. מן הסתם, הפגישה הזאת לא הפליאה אותה כלל. תושבי הכפר כבר התרגלו לראות את הפליטים האומללים המשוטטים בכפרם ללא קורת גג ועבודה, "אז בואו הולכים אליי לבית. יש לי מקום הרבה ואני גר לבד. בנים שלי בחזית ונכדים גם. אנחנו הרבה ואסון גדול לכולם אחד." 
"תודה לך מכול הלב," הודתה לה אירינה, כשהיא בקושי כובשת את דמעותיה. היא נשאה עיניה לשמיים והודתה לאל בלבה. 
"אני גר קרוב, חמש דקות ללכת. ואיך קוראים לילד?" שאלה הזקנה את יענקלה בלטפה את ראשו המתולתל, והלה ענה לה בהתלהבות: 
"יענקלה, יאשה."    
לקחה האוזבקית את התיק מידי אירינה והוליכה את מכריה החדשים לביתה מכניס-האורחים.
"אלי הטוב, אני מודה לך מכל הלב על העזרה שהושטת לנו. לא עזבת אותנו לאנחות!" לחשה אירינה כשהיא מודה לבורא, בהיותה משוכנעת שמה שקרה לא היה אלא נס.
בהביאה את אורחיה התשושים לביתה, הגישה להם בעלת הבית תה ריחני ולאפות טריות עם ריבת משמש, והשכיבה אותם לישון בחדר שלפני הפלישה הנאצית שימש כחדר נכדהּ. 
למחרת בבוקר התעוררה הזקנה - שמה היה זוּחְרָה יוּסוּפוֹבְנָה - במצב רוח נפלא. בלילה ההוא פקד אותה חלום מלא שמחה. היא חלמה על הפגישה עם שני בניה ונכדה הבכור שנשלחו לחזית המלחמה לפני חודשיים, וכעת ראתה אותם בחלום כמו במציאות.    
לאחר כל הזעזועים שחוותה, שכבה אירינה במיטה, כפי שייעצה לה בעלת הבית טובת הלב, וכשחזרה מעט לאיתנה, לא הייתה לה ברירה, אלא לחזור לצוות קוטפי הכותנה. לא רצה בודה למשוך את תשומת לבן של שאר הפליטות, ולכן במשך כמה ימים הוא העמיד פנים שלא קרה שום דבר. אך לא עבר זמן רב, והטורף חשף את שיניו והחל לשלוח את אירינה החולה לעבודות הקשות ביותר, כשהוא מגלה שוויון הנפש הגובל בסדיזם. הוא התעלל בה בהפגנתיות, דבר שעורר את שנאתן הדוממת של הנשים שטולטלו מכורח הנסיבות לאזורים הנידחים הנמצאים במרחק של אלפי קילומטרים מכור מחצבתן. לא הייתה ברירה, אלא להחזיק מעמד עד אפיסת הכוחות. 
מדי ערב היא נהגה ללכת בצוותא עם צילה לגדת הנהר כדי לכבס שם, כפי שעשו זאת כל נשות הכפר. אך בעת אחת הכביסות האלו גם בודה בא אל הגדה. ביום ההוא הוא לבש חלוק פסים חדש וחבש טיוּבֶּטֶיְקָה  רקומה. ראה את הנשים ומתח את פיו בחיוך מזויף:
"שלום בנות! מה קרה, באתן להראות לגברים את הרגליים החטובות שלכן? אנחנו האוזבקים אוהבים מאוד ירכיים כאלו. כל הכבוד לצילה החמודה, איזו גזרה יפה יש ליפהפייה שלנו!" ומבלי שיתיק את מבטו מאירינה, ניגש בודה אל צילה הרוכנת מעל האגן עם הבגדים של ילדיה בידה וליטף את אחוריה, "איזו גזרה יפה," חזר האיש, כשהוא מפגין את היחסים הקרובים ביניהם.
ובאמת, צילה המשיכה לכבס, כאילו לא קרה כלום ולא נעלבה כלל מחוצפתו של האוזבקי. פשט בודה את החלוק והכותונת העליונה והתיישב בתנועה מסורבלת על אבן-הגלל החלקה שלוטשה בכוח הגלים והזרם, ולטש את עיניו ברגליה החטובות של אירינה. 
'ואירה בכל זאת יפה יותר מצילה,' חשב, 'אין דבר, יפהפייה שלי, את עוד תצטערי שמאסת בי. יהיה אשר יהיה, אבל אכבוש אותך במוקדם או במאוחר, עד עוד תהיי שלי, כמו צילה. אני לא אני אם לא אשבור את גאוותך. כשאת והכלבון שלך תרצו לאכול, את תבואי אליי על ארבע, יפהפייה שלי. אז אעשה כל מה שארצה עם גופך הבנוי לתפארת ועם רגליך החטובות.'
הוא ישב עוד מספר דקות, החליף כמה משפטים חסרי שחר עם צילה - רק כדי למשוך את תשומת לבה של אירינה - אך לא השיג את מבוקשו, והלך. 
הידידות כיבסו בשתיקה. 'אלוהים אדירים! מה קרה לצילה? איך היא יכלה להתמסר למנוול הזה? איך היא יכלה להגיע לשפלות שכזאת?' התרעמה אירינה בלבה, כשהיא נותנת מעת לעת מבט פוזל בידידתה הכובסת. לא החזיקה צילה מעמד, לבה נקף אותה עד כדי כך שהיא לא עמדה בייסורי המצפון הקשים משאת והפרה את השתיקה הכבדה המעיקה על שתיהן. היא זקפה את גבה ונעצה מבט באירינה: 
"נו, מה את מסתכלת עליי ככה?" התקצפה, "את זועפת עליי, נכון?" אך אירינה שתקה, "נו בטח, מה אכפת לך! אני רואה שאת זועפת עליי! ומה את השגת עם הצניעות שלך? תסתכלי על עצמך איך את נראית! מתי ראית את עצמך במראה בפעם האחרונה? מומיה מהלכת! כך את מתנהגת אפילו במצוקה? ואם תיקחי בחשבון את בעיות הבריאות שלך - הרי זה ממש טירוף! על מה את חושבת בכלל, עדיף שתחשבי על הבן שלך! נו מה את מגחכת, טיפשה עקשנית שכמותך? אל תשכחי שהמלחמה היא מלחמה, ואנחנו חייבות להסתגל." לא הפסיקה צילה לרטון ופתאום היא לא התאפקה וצרחה בקול נרגז שהעיד יותר על הניסיון להסתיר את המבוכה, מאשר על זעם אמיתי, "זאת מלחמה, את מבינה או לא? נקלענו לאזור הנידח הזה, נשארנו פה לבד עם ילדים קטנים ובני הזוג שלנו לא איתנו! אנחנו לא יכולות לכלכל את עצמנו, והילדים שלנו סמוכים על שולחננו! אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו רעבים. את מבינה? חרפת הרעב של הילד היא חרפת אמו! ולכן אני מקריבה את עצמי למענם, למען טובת ילדיי, למרות שאני מואסת באוזבקי המגעיל הזה לא פחות ממך! אוני אוהבת את בעלי כמקודם!" 
אך אירינה הוסיפה לכבס בשתיקה גמורה ולא ענתה דבר לידידתה. היא לא הייתה מסוגלת להבין לנפשה, מאחר שבשום פנים ואופן לא העלתה על הדעת כי תוכל לבגוד בבעלה. 
ואילו בודה המשיך לרדת לחיי אירינה והתנכל לה מדי יום ביומו, בהמציאו תחבולות חדשות כדי למרר את חייה. הייתה זו מסכת התעללויות בלתי-פוסקת שהפכה את קיומה - אשר בלאו הכי היה בלתי נסבל - לגיהינום אמיתי. יום אחד לא עמדה אירינה בייסורים הקשים משאת, לא יכלה עוד לסבול את העבודה המפרכת המתישה את כוחותיה, את המיחושים בלבה, וחזרה הביתה בשעה מוקדמת מהרגיל. לא אכלה דבר, כי אם צנחה על המיטה באפיסת כוחות. באותה שעה יענקלה לא היה בבית, הוא שיחק עם ידידו החדש, ילד אוזבקי בן גילו שהתגורר ברחוב הסמוך - בעלת הבית החדשה הייתה זו שהכירה ביניהם. 
אירינה סבלה מתעוקת לב קשה, הכאב העז שפקד אותה כאילו אחז את לבה במלקחי ברזל, לחץ בחוזקה את כל החזה וחסם את נשימתה. היא שכבה על הגב, הכאב עיווה את פניה, עיניה העכורות מרוב דמעות לא ראו דבר, מבטה המסונוור ננעץ בתקרה האפורה של החדר. 
"אלוהים אדירים! איפה אהרן, איפה בעלי היקר מכול? מה נפל בחלקו? אל רחמן, אני מתחננת: חוס עליו, הצל את אהובי!" בהוציאה ממחטה קטנה היא מחתה את הדמעות הניגרות על לחייה השקועות. 
במצב כזה מצאה אותה בעלת הבית.
"סלאם עלייכּום, יקירתי!" בירכה הזקנה, "יאשה עוד לא בא? איזה פילאף טעים בישלתי," בשבתה ליד אירינה היא הביטה ברוֹך אימהי באישה המיוסרת, "חמודה שלי, למה את אוכלת את עצמך? עוד תראי, אללה הרחום והרחמן יעזור לך והכול יהיה בסדר. הצבא האדום שלנו יביס את הגרמנים, ושוב ייכון השלום בכל העולם. כל הלוחמים ישובו הביתה מהחזית והאושר יבוא לכל בית ולכל משפחה. גם אם רע לך עכשיו - אל תיקחי ללב. אני יודעת שפרא-האדם הזה מתעלל בך. אללה יעניש אותו. איזה טיפוס מגעיל - כמוהו כאביו. הזקן היה תַן נבזה וצמא-דם, כמה אנשים חפים מפשע הוא רצח ואחר כך ברח לאיראן! כמובן, אללה הרחום והרחמן רואה הכול ממרומיו. לא יעזוב אותך לאנחות עם הבן הקטן והחמוד שלך. עוד מעט תיפטרי מהקוף הזה שיורד לחייך. בעזרת השם, תיסעי עוד מעט לקוקָנד, האחיין שלי יקלוט אותך שם, יעזור לך למצוא עבודה ודירה. בעירו הוא אח"מ גדול, ראש משטרת העיר. כשהתארחתי אצלו סיפרתי לו עלייך. הבת שלו ביקרה אצלי היום, היא לומדת במכללה אקדמית ועובדת כמנהלת חשבונות בכפר שלנו. היא אמרה לי שנבוא אליהם ביום ב' והכול יהיה טוב, כמו שצריך להיות. כך אמר לה האחיין שלי, הבנת?" פטפטה זוּחְרָה הזקנה בקול עליז, בלטפה בכף ידה המחוספסת את זרועה של החולה, "אל תלכי מחר לעבודה, חמודה שלי. הנכדה שלי תקבל את שכר ימי העבודה בשבילך ותביא אותו לקוקָנד. זה מה שסיכמנו בינינו."
הקשיבה אירינה לבעלת הבית, שתקה ולא האמינה למשמע אוזניה. דמעותיה ונשיקתה אמרו יותר מכל המילים שבעולם. 
ביום שני בבוקר נפרדה אירינה לשלום מזוחרה יוסופובנה טובת הלב, שביום ההוא לא הייתה בקו הבריאות, איחלה לה רפואה שלמה ובירכה את הזקנה במיטב הברכות, כי ראתה בה את האדם הקרוב אליה והיקר לה מכול, ונסעה לקוקָנד יחד עם יענקלה ונכדת אחיה של הזקנה. 

2
רשידוב, ראש משטרת קוקנד, קיים את הבטחתו וקיבל את הפליטה לעבודה במחלקת רישום האוכלוסין בתחנת המשטרה. הוא גם שיכן אירינה ויענקלה בביתה הגדול של קרובת משפחתו שהתגוררה שם יחד עם כלתה פטימה ובתה הקטנה. 
חייה של אירינה השתנו לאין היכר. הפליטה המשכילה והחרוצה רכשה במהרה את אהדת עמיתיה לעבודה שרחשו לה - ובצדק - כבוד וחיבה. כל התלאות והייאוש נשארו מאחוריה. נוסף על כך, בזכות עבודתה במשטרה היא הייתה זכאית להטבות מסוימות.
ימי המלחמה היו בעיניה כמתמשכים לעד, כל יום היה כחודש, כל חודש - כשנה. היא לא קיבלה שום מכתבים מבעלה או הודעות אודותיו, אם כי מאז שהשתקעה בעיר קוקנד שלחה מכתבים לאהרן כמו "לכפר של הסבא" , אף מבלי שתדע את מספר הדואר הצבאי של יחידתו. אך אירינה האמינה שאהרן שלה חי. האמונה הזאת עזרה לה לשאת בשתיקה את כל התלאות שנפלו עליה בימי המלחמה. וכמובן, יענקלה הקטן היה בעיניה כקרן אור באפלה. בנה כבר הלך לכיתה א' של בית הספר הרוסי. לשמחתה של האם, הוא ניחן בבריאות איתנה והיה ילד נבון ועצמאי שלא לפי גילו. תלאות המלחמה שיחקו תפקיד חשוב מאוד בחישול דמותו. הבעיה היחידה שהטרידה את אירינה - כמה ככל אם יהודייה אחרת - התבטאה בכך שבנה היחיד לא ניחן בתיאבון גדול וכמעט שלא אכל כלום, כמו שאומרות כל האימהות היהודיות שבעולם. כמקודם, נהג יענקלה להקדיש את רוב שעות הפנאי לנגינה בכינור. למרבה המזל, שאר הדיירים, ובייחוד נכדתה של בעלת הבית, אהבו את מנגינותיו ואת הלחנים שהוא ניגן.
אירינה השקיעה את כל המאמצים האפשריים והבלתי-אפשריים כדי לרכוש את תווי הנגינה. אך כמה שלא השתדלה - בכל זאת היה קשה להשיגם, וכל קנייה שכזו הייתה בעיני בנה כחג גדול שאין כמוהו. אם כי האם לא ניגנה באף כל זמר, היא ניחנה מלידה בחוש שמיעה רגיש ביותר. ובעצם דווקא המוסיקה הייתה זו שיצרה את הקרבה הרוחנית בינה לבין בני משפחת כץ - שכולם היו חובבי מוסיקה נלהבים - והידקה את הקשר הזה עד סוף ימיה. כל אימת שעיניה העצובות ופניה העייפות של אירינה השתנו לאין היכר בעת נגינתו, שמח יענקלה עד מאוד, כי ראה ששוב ניסכת בעיני אמו שמחת החיים שקרנה בהן בקייב, לפני פרוץ המלחמה האיומה הזאת. 
מדי סוף שבוע, בדרך כלל בימי ראשון, ערך יענקלה קונצרטים ביתיים עבור אמו, בעלי הבית והשכנים. הקונצרטים האלה, חמימים ולטפניים כקרני השמש בבוא האביב, החיו את הלבבות שקפאו מזוועות המלחמה ועוררו את זיכרונות העבר, וימי הזוהר המאושרים ששקעו בנבכי הנשייה חזרו וצפו בנשמותיהם של הצופים. המוסיקה שיקפה את מצב רוחו של יענקלה. נעימות הכינור הנוגות נישאו ועלו לרום, ומילאו את החצר רחבת-הידיים שבמרכזה עמדה פרגולה עטופה בענפי גפן משתרגים עם אשכולות עסיסיים. כל הצופים האזינו בעונג רב ללחנים הערבים לאוזן והודו לילד בתשואות רועמות ונלהבות. 
יום אחד ישבה אירינה כחולמת בהקיץ, בהאזינה לנגינת בנה הקטן, ולעיני רוחה ניצבו תמונות החיים בקייב לפני פרוץ המלחמה, חייה התמימים של משפחת הפועלים בה תמיד שררו ידידות ואושר. 
"אימא, אהבת את המנגינה שניגנתי?" שאל יענקלה בקול חיישני.
"אהבתי מאוד, חמוד שלי!" ענתה אירינה בהביטה בבנה באהבה אימהית, כשהיא עדיין שבויה בחלומה. 
"זהו לחנו של דמיטרי שוסטקוביץ'!" הסביר הילד בהתלהבות. 
לפתע נתחוורה לה סיבת ההתרגשות הרבה שחש בנה לפני הקונצרט של היום. "אלוהים אדירים!" חשבה, "כנראה, כל המוסיקאים האמיתיים, הנגנים והמנצחים, מתרגשים כמוהו לפני כל הופעה. הייתכן שגם יענקלה שלי יהיה כנר מקצועי? הרי הוא עוד קטן, אבל כבר מנגן בכינור ברמה כל כך גבוהה. כשתסתיים המלחמה, נצטרך להביא אותו לבית הספר למוסיקה," והיא נשקה ברוֹך לראשו המתולתל של בנהּ. 
במרוצת הזמן החל יענקלה להביא לביתו את ידידיו לכיתה לעתים תכופות יותר ויותר. רובם היו ילדים יהודים, פליטים מפולין שהוריהם נסו על נפשם מפני האיום הנאצי, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה עקרו מפולין לברית המועצות. יהודי פולין, אשר לא שלטו בשפה הרוסית, התקשו להיקלט במדינה החדשה ולהסתגל לתנאי החיים ששררו בה. בשכר אפסי, רק שלא ימותו מרעב, נאלצו האנשים האלה לעבוד  מעלות השחר עד אישון הלילה בעבודות הקשות ביותר: סללו כבישים, בנו מסילות ברזל וחפרו את תעלות ההשקיה. אך הם נשאו בסבלנות את כל הקשיים שנפלו בחלקם. ככל שהיה ביכולתו, עזר יענקלה לידידיו שהיו תמיד רעבים, והתלמידים הבוגרים יותר - הרוסים והאוזבקים כאחד - התעללו בהם באופן קבוע. 
יום אחד, ערב חגיגות האחד במאי, הלך יענקלה עם ידידו ממסיבת החג בבית הספר, קצת עייף אך מאושר, כשהוא נושא את כינורו בידו. לכל הילדים היה מצב רוח נפלא. באו ימות החמה: השמש הזהובה כבר זהרה ברקיע כמו בקיץ, בהציפה את פני הארץ באור הפז החם. עצרו הבנים על גדת הנהר הצר: בעומק מימיו הצלולים נשקפה הקרקעית המכוסה בחלוקי אבנים שלוטשו בכוח המים הזו